אזהרתה של הגברת וונדי שרמן, תת-מזכירת המדינה האמריקנית, שאם ישראל לא תהיה מחוייבת לפיתרון שתי המדינות יקשה על ארה"ב להגן על עמדות ישראל באו"ם, אינה מהווה אמנם שינוי מרעיש במדיניות של ממשל אובאמה – אך עצם החזרה על המסר, ובמידה מסויימת גם חידודו, חייבים להתפרש כהגברה ברמת הדציבלים שלו.
גם לעובדה שהנושא הפלשתיני הוצמד בדבריה לנושא האיראני ישנה משמעות מהבחינה שהממשל עלול לכרוך את הדברים יחד, כלומר שיש מעין התנייה בין העמדה שאמריקה תנקוט באו"ם – לבין מה שוושינגטון רואה כמעורבות ישראלית בדיוני הקונגרס בסוגיית ההסכם המתגבש על הגרעין האיראני. להופעתה של הגב' שרמן בפורום יהודי ליברלי כמו "ארגון הפעולה של הרפורמים" יש, אגב, תקדים: בתקופת העימות החריף בין ממשל בוש-האב לראש-ממשלת ישראל יצחק שמיר על הערבויות לקליטת עולי ברית-המועצות לשעבר – וה"לינקג'" שנעשה אז על-ידי הממשל לנושא ההתנחלויות – שוגר איש המועצה הלאומית לביטחון, ריצ'רד האס, גם הוא יהודי, לכינוס יהודי ליברלי אחר כדי להזהיר שאם לא תיפסק הבנייה מעבר ל"קו הירוק", "תתקשה אמריקה לקדם את נושא הערבויות". מסתבר שהנושא משתנה, השיטות לא.
ברם, השאלה היותר חשובה, והיותר מדאיגה היא אם וושינגטון גמרה אומר, מסיבות שאינן נוגעות כלל להצהרה כזאת או אחרת של בנימין נתניהו במערכת הבחירות האחרונה, לסטות ממדיניותה הקבועה שהסדר בין ישראל לפלשתינים חייב להיות פרי מו"מ ביניהם – ולא תוצאה מהחלטות חד-צדדיות בסיוע האו"ם? במילים אחרות, האם ה"אזהרה" האמריקנית בדברי הגב' שרמן ובהתבטאויות אחרות אינן אלא תירוץ למהלך מדיני שממילא נשקל לנקטו?
מכל מקום, אין המדובר בנושא היולי, שכן ידוע כבר שהפלשתינים החליטו להגיש למועצת הביטחון של האו"ם הצעת-החלטה בעניין המדינה שלהם – וכי צרפת – ואולי גם גורמים אחרים (כפי שנכתב במדור זה לפני שבועות אחדים) מתכוונת להעלות הצעה משלה - ושיהיה ניסוחה אשר יהיה – פירושה הבסיסי הוא תכתיב המרוקן מכל תוכן את גורם המו"מ ומבטל בפועל את החלטה 242 של מועצת-הביטחון הכוללת, בין היתר, התייחסות לגבולות בטוחים ומוסכמים – ושגם אין בה לא איזכור של מדינה פלשתינית עצמאית ולא תביעה לנסיגת ישראל מכל השטחים.
נאום בר אילן אינו היסטוריה
העמדה של ראש-הממשלה בעניין המדינה הפלשתינית ברורה: הוא מתנגד ל"מדינה אחת לשני עמים", הוא איננו פוסל באופן מוחלט הקמת ישות פלשתינית נפרדת, הוא איננו רוצה שישראל תשלוט בעם זר – כל אלה עמדות שמצביעות בבירור על כך ש"נאום בר-אילן" איננו היסטוריה – אלא שבעת שהמזרח-התיכון כולו נמצא בתוהו ובוהו אלים וכוחו של החמאס גובר גם ב"גדה המערבית" (כפי שבא רק השבוע לביטוי בניצחון החמאס באוניברסיטת ביר-זיית) – אין זה הזמן לדון בחופזה במדינה פלשתינית שעלולה כמעט בוודאות להיות בסיס לפעילות טרוריסטית ואירדנטית נגד מדינת-ישראל. ב"משמרת שלו" זה לא יקרה – אך אין המדובר בפסילה מוחלטת וסופית, כפי שנתניהו עצמו הבהיר. ציניקאים יאמרו אולי שלא יקרה שום אסון אם ישראל תיענה לדרישה האמריקנית, דהיינו, שתצהיר בפה מלא שהיא תומכת בהקמת מדינה פלשתינית, שהרי בלאו הכי הפלשתינים עצמם, בגלל סירובם להתפשר בנושאים כמו "זכות השיבה", הר-הבית, ענייני ביטחון וכו' – יכשילו כל מהלך – אך החלטות מעין אלה שוושינגטון מזהירה ש"יקשה עליה" למנוע עלולות ליצור דינמיקה שלילית שמן הנמנע יהיה לעצרה, שכן פירושן הוא שגם אם יהיה איזשהו מו"מ, זה יהיה חסר-ערך כי תוצאותיו תוכתבה מראש.
קשה, איפוא, שלא לראות בדבריה של תת-המזכירה שרמן נסיון להגביל את זכותה של מדינת-ישראל לקבל החלטות עצמאיות בנושאים שעלולים להיות בעלי השלכות על עצם עתידה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו