להכיר את הישראלי היפה

הימים שבין זיכרון לתקומה הם הימים המועטים שעושים חסד עם הגאווה הלאומית. עם מי שאנחנו כעם. עם תפארת מדינת ישראל.

האם בכל שאר ימות השנה מדובר בתפיסה התקשורתית הגורסת שרע הוא טוב וטוב הוא רע - לרייטינג כמובן - או באג'נדה שכל עניינה להוכיח קבל עם ועולם כמה רע פה וכמה כולם שקרנים ומושחתים ואינטרסנטים וגסי רוח ומנבלי פיות. השאלה הזו ראויה לדיון, אבל לא היום. היום אנחנו מתבוננים בעצמנו בגאווה וזוכרים בכאב את יפי הבלורית ואת הטוהר ואת הרעות.

במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 במוצ"ש זכינו להכיר את רס"ן יוחאי קלנגל, מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד צבר בגבעתי, ולמדנו להכיר את האדם שמעבר למפקד הנערץ והאחראי ואמיץ הלב, שמבקש לדעת לאיזה בית חייליו חוזרים, והאם ממתין להם דבר מאכל על הכיריים או לפחות במקרר, ואם בכלל יש מקרר. ואם אין, זו הדאגה שלו וזו האחריות שלו שיהיה.

רב סרן יוחאי נהרג עם סמ"ר דור חיים ניני במתקפת טילי הנ"ט של חיזבאללה על שיירה צבאית בגיזרת הר דב שבגבול לבנון. זה קרה לפני פחות משלושה חודשים, ב־28 בינואר 2015, בעיצומה של מתקפת שנאה עצמית ושנאה הדדית שבה כולנו היינו עסוקים. וכך, במוצאי השבת של ימי חסד הזיכרון, נחשפנו אליו ולמשפחתו, שרואה עצמה אחראית לרווחת חייליו. ושבשיאו של כאב הפרידה הנוראה הקימו את "עוף קדימה", עמותה ההולכת כאן ועכשיו בדרך החסד שבה צעד יוחאי ז"ל, של עזרה ותמיכה בחיילים מעוטי יכולת וחיילים בודדים. וכבר יש מתנדבים ותרומות וארגזים המלאים בטוב ליבם ובנדיבות התורמים, המוצאים את דרכם לבתי הנצרכים כדי שהחלל שהותיר אחריו יוחאי במותו לא יהפוך חלילה למחסור בבתי חייליו.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? כמו האנשים הללו? בתוכנו. כן, הישראלים היפים חיים בתוכנו, אבל אנחנו מסרבים להכיר בקיומם. ואנחנו מתפנים לראות אותם כמעט אך ורק במותם.

"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים", אמר דוד בן־גוריון בדיוק לפני 60 שנה, ביום העצמאות תשט"ו, 27 באפריל 1955. והיהודים עושים. אבל איכשהו, בעולם החשוף שאין בו רגע בלתי מצולם, דווקא היהודי והישראלי המכוער זוכים לתיעוד שיופץ בלחיצת מקש ובמהירות הבזק ברשתות החברתיות. ובמהדורות החדשות, לא פחות, חוזר ונשנה המשפט המדגיש שהנה, "עוד ישראלי מכוער נתפס בקלקלתו". האם זו תמונת המציאות? כאלה אנחנו? כל כך מכוערים? כל כך מושחתים? ייתכן שרק אני זוכה להיתקל במחוות של נהגים אדיבים, לפגוש אנשים הממתינים בסבלנות בתור, להיות חלק מקבוצה המתגייסת כדי לעטוף באהבה חבר חולה?

ואיך זה שרק בימי החסד והכאב אנחנו מתפנים לראות את הטובים, הצנועים, רבי הנתינה, החייכנים תמיד. "הישראלי היפה". ולמה אנחנו צריכים לחכות למותם כדי לגלות את האמת הזאת? שרבים כמותם, אלמונים, פשוטים, נדיבים, אדיבים ויפים ובעיקר חיים. בתוכנו. בני אדם. לתפארת מדינת ישראל. הלוואי ונשכיל להכיר ולהוקיר אותם עוד בחייהם.