ההסכם: קווים אדומים לדמותו

ההסכם בין איראן ל־P5+1 הוגדר כ"היסטורי" על ידי נשיא ארה"ב ברק אובאמה וכ"רע" על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. מסקנתי היא ששניהם צודקים: זה הסכם המשנה בתכלית השינוי את מעמדה של איראן, תמורת האטה זמנית בתוכנית הפצצה - ומבחינה זאת הוא היסטורי. ההסכם מקנה לאיראן מעמד פורמלי של מעצמה אזורית ונותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית, שרק היא תחליט מתי לממשו - ומבחינה זאת הוא רע.

ארה"ב שינתה את מדיניותה במהלך המשא ומתן. היא עברה בו מדרישה לפרוק את איראן מיכולות ייצור הנשק הגרעיני, לשיחות על הגבלת היכולות ואופן הפיקוח עליהן ועל משך הזמן של הפיקוח והמגבלות שיוטלו על איראן. ההסכם מצביע בבירור על כך שארה"ב השלימה הלכה למעשה עם היות איראן, בעתיד, מדינה בעלת יכולת גרעין צבאי, וכי בסוף תקופת ההסכם לא תהיה שום דרך לעצור את איראן מלממש פוטנציאל זה. 

אובאמה עצמו, בטרם הבהירו דובריו כי הובן שלא כהלכה, אמר זאת לרדיו הציבורי בארה"ב. גם אם לא היתה זאת כוונתו מלכתחילה, משקפים דבריו, טרם התיקון, את המציאות שייצור ההסכם, אם יוסכם וייחתם. יש שלוש אפשרויות בעתיד ביחס להסכם ומימושו: 

1. האיראנים יתייאשו או יוותרו מרצון על האופציה שמוקנית להם בסוף ההסכם ולא ייצרו נשק גרעיני. יש בממשל החושבים שזאת אופציה ריאלית, וכי חיזוק המתונים בקרב המשטר בעצם ההגעה להסכם - יביא לשינוי פנימי באיראן. היא תתמתן בכלל ובהקשר הגרעיני בפרט.

2. האיראנים ישלימו במסירות ובהקפדה את תקופת ההסכם, יבנו את כלכלתם, ישפרו את מעמדם האזורי, יחזקו את בעלי בריתם, חיזבאללה ואחרים, יעמיקו את הידע הגרעיני שלהם, ולאחר תום ההסכם, כשיחליטו על כך, יחזרו לתוכנית הגרעין הצבאית ביתר עוצמה. 

במהלך המו"מ ניסתה ארה"ב להאריך את תקופת הדחייה של מימוש היכולות על ידי איראן. לטענתה, בהנחה שאיראן תקפיד על ההסכם, הוא אמנם יקנה פסק זמן של כעשור, לפחות. התירוץ של הממשל להסתפקות בדחייה זמנית הוא שהאלטרנטיבה להסכם היא מבצע צבאי, שלא ישיג (אפילו) דחייה דומה בזמן - ולכן עדיף ההסכם.

3. האיראנים ימתינו לשעה נוחה ויפרו את ההסכם. קרוב לוודאי יעשו זאת רק לאחר שיוסרו הסנקציות ומדינות רבות בעולם ישקיעו באיראן ויהיה להן אינטרס לא לפגוע בשותפה הכלכלית החשובה. האמריקנים מבטיחים כי ההסכם יקנה להם שנה כדי לאתר את ההפרה ולהגיב, ולשם כך הם ינהיגו משטר פיקוח חודרני ואמין מאוד.

 

מזרח תיכון חדש, ואלים

האם הסכם כזה מבטיח, ולו במידת מה, שאיראן תשנה את מדיניותה ותתרחק מחלומות הגרעין שלה? נראה שההפך הוא הנכון. ההסכם יביא בטווח הבינוני לחיזוק רצונה של איראן לממש את הפוטנציאל שההסכם נתן לו לגיטימציה. התקווה שבגלל ההסכם יתרחש תהליך חיובי באיראן - אין לה על מה להסתמך. 

ככל שניתן להבין, גם הנשיא חסן רוחאני חפץ בפצצה הגרעינית. למעשה, הוויכוח הקיים בקרב ההנהגה האיראנית הוא על הדרך בלבד ולא על היעד הסופי. רק אי הבנה עמוקה של המשטר באיראן יכולה להוביל למסקנה שההסכם ימתן את רצונו להשיג את הפצצה, שתשנה את חוקי המשחק.

האם באמת אין אלטרנטיבה צבאית שתביא לדחייה ארוכה יותר מההסכם? הרי בהוראת אובאמה עצמו, ארה"ב פיתחה את הנשק שיכול לפגוע קשות במתקני הגרעין האיראני. הטענה שכל הפצצה תביא לדחייה קצרה מאוד, מקורה בטעות. הטעות נובעת מכך שהחישוב האמריקני, הלכאורה מקצועי, הוא טכני בלבד. 

הוא אינו מביא בחשבון את השפעתה של מתקפה מוצלחת על נכונות השלטון להשקיע שוב בפרויקט, שהוכח שניתן להשמידו בכמה לילות (זה הזמן הדרוש לארה"ב לפגוע במתקני הגרעין). להערכתי, איראן, תחת סנקציות מחמירות והולכות, לא היתה חוזרת מייד לפרויקט הגרעין, אם היה נהרס בהפצצה אמריקנית. 

מעבר לכך, בפועל היה מתברר שיכולתה להגיב על מבצע שכזה, מלבד על ידי הפעלת חיזבאללה, מוגבלת ביותר, וגם נתון זה היה משפיע על שיקוליה. מבצע אמריקני היה מקנה דחייה ארוכה הרבה יותר משנים בודדות, אבל אפשר להבין מדוע ארה"ב אינה מוכנה לקחת את הסיכון הכרוך במבצע צבאי. בכל מקרה, האמת צריכה להיאמר - ארה"ב יכולה להפסיק בכוח את פרויקט הגרעין האיראני, היא אינה רוצה.

גם הטענה שעל בסיס ההסכם יהיה מספיק זמן לאתר את ההפרות האיראניות ולהגיב עליהן - אינו מבוסס. האיראנים אינם טיפשים. הם לא ישברו באופן ברור וגס את המוסכם. הם "יזחלו" באופן שיאפשר התקדמות לפצצה, אבל זה לא יהיה ברור לחלוטין. המודיעין שיהיה לאחר ההסכם יהיה טוב פחות, כי ארה"ב תטיל על עצמה מגבלות על מבצעי מודיעין, הנובעות מכך שאיראן אינה אויב לאחר ההסכם, אלא מדינה שאיתה יש יחסים ותקווה לשיפורם. 

כשיתחילו הידיעות הלא ברורות להגיע, איש לא ימהר להכריז שההסכם נכשל, נהפוך הוא. עד שיתברר הדבר וארה"ב תתארגן לתגובה, תעבור רובה של השנה שלכאורה מובטחת בהסכם, וגם אז לא יהיה אפשר לשחזר את הסנקציות הבינלאומיות, וכל הסיבות מדוע לא לתקוף תהיינה חזקות יותר. 

היעד שארה"ב הציבה לעצמה במהלך אותה השנה, קרי: לאתר את ההפרות, להבין מה עושים האיראנים ולהגיב, בסנקציות או במבצע צבאי, לא יעמוד במבחן המציאות של כרסום ההסכם. האיראנים חכמים מכדי לעשות טעות גדולה בתחום זה. הם עושים זאת כבר 20 שנה. אחרי ההסכם יהיה להם קל יותר "לעבוד על העולם", כי יהיה נוח יותר לקנות את השקרים שלהם מאשר להודות בטעות היסטורית ולצאת למבצע צבאי.

מעבר לכך, להסכם תהיה השפעה קשה על המרחב. סביר שההסכם יוליך בטווח הבינוני (בתוך כמה שנים) למירוץ חימוש גרעיני בכל המזרח התיכון הסוני. ובטווח הקרוב להתנהגות אגרסיבית אף יותר של איראן ובעלות בריתה (חיזבאללה, החות'ים, בשאר אסד וחמאס, לדוגמה). בטווח הארוך עלולות תוצאות ההסכם להוביל להתמוטטות שארית היציבות שעוד נותרה באזור. המאבק השיעי־סוני יקבל מימדים חדשים ומבהילים, והאזור יהיה אלים וגרעיני עוד יותר (המועמדות למהלך לרכישת יכולת גרעינית הן סעודיה, מצרים וטורקיה). לכשתימצא שעת הכושר, איראן תנסה לממש את העליונות האזורית שמסרה ארה"ב בידיה, ביודעה בוודאות כי האמירות האמריקניות שכל האופציות על השולחן - הן אמירות חלולות. 

 

החלטה קשה

ההישג האמריקני החשוב במו"מ הוא ככל הנראה הסכמה איראנית להוצאת כל החומר המועשר שיש כיום בידיה (או יהיה בעתיד) מגבולות איראן (מלבד כמות סמלית של 300 ק"ג). חשוב לוודא שאמנם יש בידי ארה"ב מחויבות כזאת, וכי היא תבוצע. הפער בין יכולות ההעשרה הגדולות שנותרו בידי איראן (כמחצית הסרכזות הפעילות שלה, יותר מ־5,000), ובין כמות החומר המועשר שיהיה בידה בפועל, הוא המפתח להסכם, על פי התפיסה האמריקנית. 

אלא שלטווח הארוך הסרכזות חשובות מהחומר שיוצא מאיראן, כי ההסכם מוגבל בזמן, והסרכזות יאפשרו לחזור להעשרה מהירה ברגע שאיראן תרצה בכך. לעומת זאת, ההסכמה האיראנית לוותר על הכור הפלוטוני היא שולית. הכור אינו מוכן, ומתקן ההפרדה לעיבוד הפלוטוניום עוד בגדר תוכנית בלבד, כך שהיה קל לאיראנים "לוותר" על מה שלא היה להם. 

בין ארה"ב לישראל ומדינות האזור יש פער עקרוני הנוגע למשמעות הזמן. עבור מנהיגים הנבחרים לתקופת כהונה מוגבלת, עשר שנות דחייה הן המון זמן. לעומת זאת, בתחושת האומות לגבי ביטחון לאומי או של מנהיגים בעלי ראייה היסטורית, עשר שנים הן מעט זמן. ההסכם המתעצב יאפשר לאיראן להתחיל לפעול ביתר נוחיות לרכישת יכולת להכין נשק גרעיני לאחר כעשור, וזה זמן קצר ביותר. למעשה, עוד בטרם יסבירו האיראנים שהם מבינים אחרת את שהוסכם, מדובר באופן מעשי בהסכם שתכליתו להרוויח זמן, כשהמחיר הוא הכרה באיראן גרעינית בעתיד. זה מחיר בלתי אפשרי מבחינת ישראל ועוד מדינות באזור.

אז מה היתה האלטרנטיבה? לעניות דעתי, היה צריך להמשיך במשטר הסנקציות ולהחמירן, תוך כדי הבהרה ברורה שיש קווים אדומים בתהליך בניית היכולת האיראנית, שאם ייחצו - ארה"ב תשתמש בכוחה. האיראנים, שהיו מותשים מהסנקציות, היו נזהרים מאוד מלחצות קווים אלה. רק כך היה אפשר להביא את איראן לוויתור על תוכנית הגרעין, בעיקר אם האיום הצבאי היה מבוסס. אבל לאור המצב שנוצר לאחר שארה"ב, בניגוד למדיניות שעליה הכריזה בתחילת המו"מ, הגיעה להסכם שאינו מפרק את איראן מיכולותיה, צריך לחשוב במונחים אחרים. אם ייחתם הסכם מפורט על סמך העקרונות שפורסמו - ההחלטה הישראלית תהיה צריכה להיות במישור אחר. 

האלטרנטיבות תהיינה די מצומצמות: האם לחיות עם ההסכם - קרי, להתכונן לתקופה שבה איראן תהיה גרעינית, ולנסות להרתיעה, או, בניגוד להסכמת העולם, לנסות לעצור בכוח את האיראנים. האלטרנטיבות לא טובות וההחלטה קשה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו