דוקטרינת אובאמה: גזר ללא מקל

אף על פי שערפל סמיך של אי־ודאות אופף עדיין את גורלו של הסכם העקרונות עם איראן, מיהרו אנשי הבית הלבן וחסידיו בתקשורת לקשור לו כתרים ולהגדירו כביטוי מזוקק וצרוף של דוקטרינה מדינית חדשה, הלוא היא "דוקטרינת אובאמה". כך, בהינף חתימה על הסכם זמני, שספק אם במתכונתו הנוכחית יסלול את הדרך להסכם הקבע, הוצב הנשיא ה־44 בשורה אחת עם הנשיאים טרומן, אייזנהאואר וג'ורג' בוש הבן, שהטביעו חותם של ממש על המציאות ברוח האסטרטגיות שעיצבו (והקרויות על שמם).

ואולם בה בשעה שהדוקטרינות ההיסטוריות הללו ביקשו להעביר ליריב המעצמתי במלחמה הקרה מסר של נחרצות, נחישות ומחויבות להפעיל גם עוצמה צבאית במקרה הצורך, מעוקרת ה"דוקטרינה" שלפנינו מכל מימד כוחני. בהקשר הנוכחי מדובר בדוקטרינה צמחונית ההולמת, אמנם, את השקפת עולמו ודרכו המדינית של חתן פרס נובל לשלום, אך מנותקת כליל מן ההוויה הבינלאומית עתירת החיכוך והשסע של ימינו, בייחוד בחזית המזרח התיכון.

ניסיונו של הנשיא אובאמה לאמץ לחיקו את הגיונה של "דוקטרינת רוזוולט" מראשית המאה ה־20 נשמע פתטי וגרוטסקי. הנשיא הדגול תאודור רוזוולט הצהיר שבמרחב הבינלאומי מן הראוי להקפיד על דיבור רך ומפויס, אך בה בשעה לשאת גם מקל הרתעה וענישה גדול מימדים. אלא שבחשיבתו ובהתנהלותו של הנשיא הנוכחי מתקיים רק חלקה הראשון של המשוואה. דיבורו כלפי האייתוללות הוא אמנם מתון ופשרני להפליא, ואולם שוט החובלים המאיים, שעבור רוזוולט היה נדבך מרכזי בתחמושתו ונועד לוודא שהרטוריקה הידידותית לא תתפרש על ידי הצד השני כחולשה, הפך - בגירסתו של אובאמה - ללא יותר מאשר מקלון זערורי וסמלי בעיקרו.

מושג המפתח בראיון המקיף שהעניק אובאמה לנושא הכלים הנאמן שלו בתקשורת, תומס פרידמן, היה רעיון ההתחברות והושטת היד למשטר האיראני. כך, באמצעות מסכת שלמה של מחוות וצעדים בוני אמון (שבמרכזם הסרת חלק, לפחות, מהסנקציות הכלכליות עם כניסת ההסכם לתוקפו), מקווה הבית הלבן להתגבר על חסמי ומחסומי החשדנות והטינה הקיימים כלפי המערב מצידה של טהרן, ולהעלותה על אפיק של מתינות מדינית. אובאמה מקפיד, אמנם, לטעון שארגז הכלים הכוחני לא נזנח על ידיו לחלוטין, אלא נמצא ברקע הדברים, ואולם איזו אמינות יש לדיבור חלול זה לאחר הימנעותו השערורייתית מפעולה צבאית בזירה הסורית במהלך "המשבר הכימי" של שלהי 2012, ולאחר שהממשל נמצא היום בעיצומם של קיצוצים מאסיביים בתקציב ההגנה שלו?

הרי לנוכח להיטותה המופגנת של וושינגטון להגיע להסכם כמעט בכל מחיר, ולשווקו כיהלום בכתר פועלו של הנשיא במישור הבינ"ל וכחלק מרכזי ממורשתו, האם קיים בפועל סיכוי כלשהו לכך שהחרב אכן תישלף מהנדן גם ביום שיתברר סופית שכלה ונחרצה עם איראן להוליך שולל את הקהילה הבינ"ל ואת קודקודה האמריקני? אין פלא, אפוא, שלנוכח הוויתורים המפליגים לאיראן, הכלולים ב"הסכם לוזאן", נתקלים כעת מאמצי שיווקו בביקורת ציבורית נוקבת הן מבית והן מכיוונן של בעלות ברית מסורתיות, ובראשן ישראל.

יוזמתו המחודשת של הקונגרס לחשק את הממשל במישור זה משקפת נאמנה הלך רוח זה, שחצה לא מכבר את גבולותיו של המתחם המפלגתי. אין זה מן הנמנע שקריאת תיגר זו על אושיות היסוד של "דוקטרינת אובאמה" נטולת השיניים תסתום את הגולל על סיכויי הסכם הקבע עם איראן, או לחלופין תכפה על אובאמה לשלוף מארגז הכלים שלו מקל הרתעתי של ממש ולשלבו במיקוח לצידה של חבילת התמריצים והפיתויים, שעליה התבסס עד כה.

בגיבושו של מקל מסוג זה טמון גם המענה לתהייתו - או להיתממותו - של הנשיא עצמו, הטוען שראש הממשלה נתניהו טרם הציג חלופה מעשית ראויה ל"הסכם לוזאן". זוהי, אם כן, בדיוק החלופה - החזרה במנהרת הזמן למשנתו של תאודור רוזוולט.