היה מעניין להביט במוספי הספורט ובתוכניות הטלוויזיה ולהאזין לתוכניות הרדיו. כולם היו עסוקים בניסיון להסביר איך ולמה הפסידה נבחרת ישראל לנבחרת וויילס. דיברו על גוטמן, על שרן ייני, על איתן טיבי, על אלירן עטר, על אופיר מרציאנו, על הקהל, על הקמע בצורת יעל ועל מה לא. זה ברור למה, כולנו צריכים להתפרנס ממשהו בחיינו, ולמזלנו אנחנו מתפרנסים מכתיבה על ספורט. אף אחד מאיתנו לא יהיה אמיץ מספיק בשביל לסיים את התזה שלו במשפט אחד: הם יותר טובים מאיתנו. אין לנו סיכוי לנצח את וויילס, רוב הסיכויים שנובס נגד בלגיה, ואם לא, זה יהיה נס. זהו, זה כל הסיפור.
במפגש בין נבחרת ישראל לנבחרת וויילס אין שום השפעה לנבחרת הישראלית על המשחק. לא למאמן, לא לשחקנים, לא לקהל. גארת' בייל הוא שחקן טוב יותר מכל השחקנים שצמחו בישראל בכמעט שבעים שנות מדינה. ההגנה הוולשית מבוססת על מנטליות ומשמעת שאין לספורטאים הישראלים. מה יש כאן לנתח? מה יש לנסות ולהסביר? אם 11 שחקנים היו שומרים אישית על בייל, הנבחרת היתה מנצחת? למה כשמ.ס אשדוד מפסידה למכבי ת"א, לא מנתחים שעות מה קלינגר לא עשה נכון ומדברים על האין קהל של אשדוד? אבל כשנבחרת ישראל, מ.ס אשדוד של הכדורגל האירופי, מובסת - כולם מנתחים את זה כאילו התרחשה איזו הפתעה. כאילו ערן זהבי באמת אמור לתת קונטרה לשחקן של ריאל מדריד.
אפשר לומר שבתור עיתונאי אני תבוסתן, שספורטאי אמיתי עולה למגרש ומאמין שהוא יכול לנצח כל משחק באשר הוא. ברור, זו הגישה הנכונה לאדם שמחזיק מעצמו מקצוען וספורטאי אמיתי. אבל צריך להיות ריאליים: כמו ששלמה ארצי לא יכבוש את ארצות הברית, כמו שאסי כהן לא יכבוש את הוליווד וכמו שבסיבוב הזה בקריירה שלי אני כבר לא אגיע ככל הנראה לכתוב טור קבוע ב"ניו יורק טיימס", כך נבחרת ישראל בכדורגל לא תגיע בקביעות למונדיאלים ולאליפות אירופה בכדורגל. מדי פעם נבליח, כמו שגל גדות משחקת אותה עם "וונדרוומן", אבל רוב הזמן הבינוניות שיורדת כל הדרך מהפקידים במשרד הספורט ועד לאחרון מאמני הילדים תגבה מחיר יקר. וזה בסדר, כל עוד אנחנו לא מפסידים לנבחרות כמו קפריסין או בוסניה, אנחנו ברף השתפרות תמידי ומי יודע - אולי אפילו נעפיל לפלייאוף. לא תמיד צריך לחפש אשמים, רצוי כל הזמן להסיק מסקנות, אבל בחייאת, תנו ליהנות מנבחרת כמו בלגיה בלי להיחשב שונאי ישראל.
ואי אפשר לדבר על כדורגל נבחרות מבלי לדבר על אורי שלף ז"ל. האיש שחרש את אירופה בטורנירי היורו, האוהד שלא החמיץ טורניר כדורגל גדול עם חברים במכונית שכורה, היה בכלל איש כדורסל שהיה מאוהב בכדור מהענף השני והתגלגל לענף עם הכדור הכתום כי לא היתה לו ברירה. נקווה שביורו בצרפת הוא יצפה מהמשחקים מהמקום הכי טוב שיכול להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו