אובאמה יכול להירגע: בישראל יש דמוקרטיה

אותם אנשים שהסבירו לנו, בבהירות ובביטחה, כי נתניהו יפסיד בבחירות, הם גם אלה שמסבירים לנו היום כי הנזק שגרם נתניהו ליחסים בין ישראל לבית הלבן הוא בלתי הפיך, בין השאר בגלל התבטאות ראש הממשלה נגד מדינה פלשתינית. כידוע, בעידן הממשלות שכיהנו כאן בין שתי ממשלות נתניהו השונות (ברק, שרון ואולמרט), ראינו כמה קל ופשוט היה לממשלות ישראל אז להכיר במדינת פלשתין.

האם יכול להיות שלא חוסר רצון ישראלי, אלא דווקא מציאות בשטח היא שמנעה אז והיום את הקמת המדינה הפלשתינית? יכול להיות שאותה מציאות, שמונעת מיו"ר הרשות מחמוד עבאס להכריז על תאריך בחירות כבר חמש שנים פן יפסיד לחמאס, היא זו הדוחה את הגשמת החלום הפלשתיני?

האם יכול להיות שדווקא הנשיא אובאמה, שעדיין שבוי בקונספציה הישנה והשגויה כי הבעיה הפלשתינית היא המפתח לפתרון כל הבעיות במזרח התיכון (כאילו הגרעין האיראני, דאעש, התפוררות עיראק, תימן וסוריה, מלחמות שיעים וסונים מקורם באי הגשמת חזון המדינה הפלשתינית) הוא זה האחראי לפגיעה ביחסים? מישהו העז לחשוב שאולי זה דווקא אובאמה?

לברק אובאמה יש התנהלות משונה במדיניות חוץ: הוא אוהב לחבק את יריביו ולפגוע בידידיו. כזה הוא. תשאלו את שכנינו הערבים במצרים ובסעודיה. זה, אגב, בינתיים לא העניק לו הצלחה רבה. למען האמת, אחרי שש שנים בבית הלבן אובאמה עדיין מחפש הישג ראשון במדיניות חוץ.

סגן הנשיא לשעבר, דיק צ'ייני, מקטלג את אובאמה בין הנשיאים הגרועים ביותר שהיו לארה"ב. אנחנו חושבים אולי מייד על ג'ימי קרטר. צ'ייני הולך הרבה יותר רחוק בהיסטוריה ומשווה את אובאמה לפרנקלין פירס, ג'יימס ביוקנן, אנדרו ג'ונסון ו־וורן הרדינג. לא היו לאמריקה נשיאים גרועים יותר.

צריך להבין כי זה לא אישי. אנחנו בישראל הורגלנו לאהוב ולחבק נשיאים אמריקנים. אין לישראל ולא תהיה ידידה גדולה יותר מארה"ב. ישראל גם חבה הרבה לחברים מעבר לאוקיינוס. הורגלנו מאז הקמתנו כי אנחנו ואמריקה חולקים ערכים ואינטרסים משותפים. זה הסוד הגדול של הקשר. ערך החירות והדמוקרטיה חיברו בינינו. האינטרס המשותף של שתי בעלות הברית הגדולות היה גם לשמור על אותם ערכים בדיוק מפני אויבי החירות והחופש. אתמול והיום.

לצערנו, דברים השתנו עם הנשיא הנוכחי. אובאמה, המתקשה להסתיר את הצער והיגון שתקף אותו מאז הבחירות בישראל, רואה היום את האינטרסים של וושינגטון במקום אחר, לא בהכרח בירושלים. היכן? בטהרן, למשל.

מייד אחרי שיחת הטלפון הקשה עם נתניהו פנה אובאמה לעם האיראני ובירך אותו לרגל השנה החדשה. לגיטימי. גם אנחנו מברכים את העם באיראן, בעיקר את זה שב־2009 ביקש להפיל את האייתולות אלא שאובאמה אז לא נקף אצבע למענם.

לשמו של ראש השנה וחג האביב בפרסית קוראים "נורוז". המשמעות של המילה בפרסית "יום חדש". אחרי הברכות הכנות נאם מנהיגה הרוחני של איראן, עלי חמינאי, בעיר הדתית משהד מול קהל השואג "מוות לאמריקה". "יום חדש"? יותר נכון "איראן ישנה", אבל גם זה לא ימנע מאובאמה דיל בכל מחיר עם איראן.

וכאן הבעיה לא רק של נתניהו אלא שלנו. אובאמה צריך להבין כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד טעות שלו במזרח התיכון. מילא קריסת עיראק, מילא נפילת תימן לידי איראן, מילא איסלאמיסטים בשלטון במצרים (אלמלא סיסי), מילא התעצמות איראן בסוריה לצד משטר אסד, אבל איראן גרעינית זה כבר קצת יותר מדי, אדוני הנשיא. וחוץ מזה, גם פאריס המאוד ביקורתית כלפי ישראל החפצה במדינת פלשתין אינה אוהבת את ההסכם הנרקם.

הבחירות בישראל לא הוכיחו שהישראלים אינם רוצים שלום. הם פשוט הוכיחו כי הישראלים לא נאיביים. האם לשיטתו של אובאמה יש להעניש גם את נתניהו ובאותו מחיר (איראני) גם את כל הישראלים, שכל חטאם בכך שלא עשו את מה שהוא, אובאמה, ציפה מהם לעשות?

למקרה שאובאמה שכח, הוא כנשיא אמריקני אמור להיות בראש המחנה המקדם חופש ודמוקרטיה בעולם. במקרה שאינו מבין מה שהתרחש אצלנו ביום שלישי שעבר - היו בחירות, הכי דמוקרטיות שאפשר, והעם בישראל אמר את דברו.

הוא מעדיף לחבק את האייתולות? זה כבר בעיה שלו. שיסביר את עצמו לעם האמריקני ולנציגיו שנבחרו רק לאחרונה לקונגרס ולסנאט. גם שם, בארה"ב, יש עדיין דמוקרטיה.