השבוע הייתי אורח של איפא"ק בכינוס השנתי של הארגון. 16 אלף יהודים ולא יהודים (לא רבים) השתתפו במפגן תמיכה בישראל. בזה שונה איפא"ק מארגונים אחרים. אין לשדולה אג'נדה משלה, היא קיימת כדי לתמוך במדינת ישראל. בין שהממשלה בישראל נוטה ימינה או שמאלה - התמיכה שלה מובטחת. על פי התרשמותי, באיפא"ק מודאגים מכך שהמאבק נגד ההסכם עם איראן הפך להיות כלי ניגוח בין המפלגות בארה"ב. אחד הנכסים הכי גדולים של ישראל בקונגרס, ולכן כה חשוב לאיפא"ק, היה העובדה שבעניינים החשובים לישראל, גם כשהקונגרס היה חלוק כמעט בכל נושא אפשרי, אפשר היה לאחד אותו לטובת ישראל. המאבק הנוכחי סדק את האחדות הזאת, וצריך יהיה לעבוד קשה כדי לאחותה.
יש בצד הדמוקרטי טענות חמורות נגד התהליך שבו התארגן הנאום, אבל אסור להתבלבל, המחלוקת בנושא האיראני עם המימשל האמריקני היא עניינית. זה ויכוח אמיתי על ההסכם ההולך ומתגבש (אולי) בין איראן לארה"ב. הוא נראה רע (אולי מאוד) מנקודת המבט הישראלית, וטוב עד מספק מנקודת המבט של המימשל האמריקני. את ענייני הנוהל צריך לתקן, אבל אסור לוותר על הוויכוח המהותי והצגת העניינים שבמחלוקת הקשה לגבי ההסכם.
הטיעון האמריקני בקצרה הוא: לאיראן יש יכולת לייצר נשק גרעיני, וגם תקיפה מוצלחת מאוד לא תיקח ממנה את היכולת המצויה בראשי האנשים, לכן עדיף לעצור אותה בהסכם. זה לא ההסכם האידיאלי, מסכימים האמריקנים, אבל זה ההסכם היחיד שאפשרי עכשיו, לכן נחתום עליו (אם ייענו תנאי המינימום שהצבנו לאיראנים).
והכי חשוב, הם מדגישים, על ביצוע ההסכם נפקח באופן הכי מחמיר שאפשר להעלות על הדעת. ההסכם עצמו יהיה בנוי כך שייקח לאיראנים שנה כדי להגיע לפצצה אם יחליטו להפר אותו, ואז לארה"ב יהיה מספיק זמן לאתר הפרה, לבחור את דרך התגובה ולפעול, על פי הצורך.
מכלל המקורות הגלויים אפשר להבין שעיקריו של ההסכם יהיו בין השאר: צמצום במידת מה של מספר הצנטריפוגות הפועלות. את כל האורניום שהאיראנים ימשיכו להעשיר מרגע ההסכם, כמו גם את כל האורניום המועשר שיש להם היום, יעבירו האיראנים לידי רוסיה, לכן אף פעם לא יהיה להם מספיק חומר מועשר לפצצה. אם ייפסק ייצוא החומר או אם הם ישנו את מערך הצנטריפוגות - הדבר יאותר מייד. אלה פעולות שאי אפשר להסתיר. פיקוח הדוק הוא המפתח. בסופו של ההסכם תחזור איראן למשפחת העמים הרגילה.
גם אם הטענה האמריקנית נכונה מבחינה טכנית, מן הצד הישראלי נראים הדברים אחרת לגמרי. הבעיה הראשונה היא שהלכה למעשה נותן ההסכם רישיון עולמי לאיראן להפוך ל"מדינת סף". קרי, יהיו לה כל היכולות, כמעט כמו היום, ורק היא תחליט מתי לנצלן כדי להשיג פצצה. איראן לא מוותרת על שום יכולת משמעותית בתחום ההעשרה, ולעומת זאת הלגיטימציה שהיא מקבלת לא תאפשר לפעול נגדה כבעבר כדי לעכבה.
בעצם, כל העולם יישב באפס מעשה ויראה כיצד איראן משתפרת בידע ובהכשרת אנשיה לקראת הכנת הפצצה, ולא ייעשה מאומה כל עוד ההסכם לא מופר. כפי שנראה היום, יהיו כמה תחומים חשובים שבהם יוכלו האיראנים לקדם עצמם, גם בלא הפרה. בעצם קיומו של ההסכם קנתה איראן הגנה על כל מעשיה בתחום הגרעין.
יתר על כן, השנה הזאת, שאותה מדגישים מאוד האמריקנים, שלכאורה אמורה להיות הזמן הקריטי לאיתור ולתגובה, היא עניין תיאורטי לחלוטין. נאמר שבעוד חמש שנים, לאחר שהוסרו כל הסנקציות ואיראן התחזקה כלכלית - תתגלה הפרה איראנית, מה תהיה התגובה? כמה זמן ייקח להבין את ההפרה ולהחליט כיצד להגיב עליה? האם יש סיכוי ואפילו תיאורטי שארה"ב תרצה אז להטיל סנקציות על הידידה החדשה שלה? התצטרפנה אליה רוסיה וסין אפילו אם תרצה וושינגטון להטיל סנקציות?
פצצה בהמתנה
בניית מערך הסנקציות ארכה שנים וחייבה מעשה אמן (אמריקני, חובה לציין). האפשר באמת לחזור על כך? אני כמעט בטוח שלא. וגם אם חוזרים על כך, ההשפעה תתחיל לשאת פירות אחרי שנתיים־שלוש לפחות, וזה אליבא דכולי עלמא, כבר מאוחר מדי. זאת, דרך אגב, הסיבה שלאיראנים חשוב כל כך שהסנקציות יוסרו מוקדם ככל האפשר. הם מבינים שהחזרתן אינה אופציה במציאות הבינלאומית.
ואם יתברר שסנקציות קשה לארגן או כי אינן עוזרות, האם מישהו מעלה בדעתו שארה"ב תתקוף מדינה שחמש שנים שמרה על הסכם שלקח 12 שנים להשיגו - רק בגלל כמה הפרות שמהותן לא תתברר במשך חודשים? הרי רוסיה זה עתה הפרה בגסות הסכם לגבי אוקראינה (כיבוש קרים נגד הסכם שרוסיה חתומה עליו וארה"ב ערבה לו), אז מישהו חלם להשתמש בכוח? אפילו כשאסד חצה קווים אדומים ברורים, כשהשתמש בנשק כימי נגד אזרחיו, ארה"ב בחרה באלטרנטיבה דיפלומטית ובלבד שלא להשתמש בכוח.
הרי הטיעון ש"כוח לא יעזור כי הידע כבר מצוי באיראן", יהיה ודאי יותר חזק חמש שנים אחרי ההסכם, כשבאיראן יהיה הרבה יותר ידע. בקיצור, שנת הפער, בהנחה שתובטח בהסכם, היא חסרת ערך מעשי, גם אם תאותר ההפרה בזמן (מה שכלל אינו בטוח, כמובן).
ברגע שארה"ב נטשה את העיקרון שתפקיד ההסכם לפרק את איראן מיכולותיה ואימצה גישה חדשה, שתפקיד ההסכם ליצור מנגנון פיקוח הדוק על היכולות האלה, כמעט בלא לפגוע בהן - היא מוליכה למצב של איראן גרעינית, אם לא במהלך ההסכם, אזי מייד אחרי שיפוג. כפי שפורסם, מדובר בדחייה קצרה של כעשור או 15 שנה - זה הכל.
כל מי שמגן על ההסכם, צריך לתת תשובות לכל השאלות הקשות הללו. מרגע שארה"ב אימצה את האמירה "זה ההסכם הטוב האפשרי - וזה טוב מאי הסכם", כי "כוח צבאי לא ישיג את מה שישיג הסכם" במובלע, כל הסכם, היא מוליכה לעבר איראן גרעינית - אם לא מחר אז מחרתיים.
הדוברים האמריקנים הבכירים, שדיברו לפני נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחריו, לא סיפקו לצערי תשובות טובות, וחשוב ביותר שהתנגדות ישראל נמסרה בפומבי ובאופן ברור בפורום הציבורי האמריקני הבכיר ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו