הנוער היפה: סולידריות יהודית

הוא יפתח לו את החדר או לא יפתח. היא תקבל את השוקולד או לא. בין הישראלי המכוער לישראלי העילג, אני רוצה לספר סיפור קטנטן. מסוג הדברים שאין סיכוי שיגיעו למהדורות החדשות, סיפור שמגלם את הפנים האמיתיות שלנו.

בחמישי שעבר, שעת צהריים בבית העלמין הנטוש "סמבוסקי" שעל הר ציון בירושלים, למרגלות קבר דוד, 350 בני נוער, חיילים ומבוגרים מנקים את המקום, מנסים לחבר מצבות מנותצות, קוראים בשקט פרקי תהילים לעילוי נשמת אנשים מהמאות הקודמות שלא הכירו. ראיתי אותם הולכים בין הסלעים, ונשבעת לכם שהיו אלה רקפות על שתי רגליים. לא צריך מלחמה כדי להיזכר כמה יפות הפנים שלנו.

בתקופת היישוב הישן נקברו בצלע ההר הזה עניי ירושלים מהעדה הספרדית, אלו שלא היו להם הכסף והכבוד הדרושים כדי להיקבר בהר הזיתים ונדחקו אל בית קברות חבוי מהעין ונשכח מלב. במשך 250 שנה נקברו כאן כ־7,000 יהודים, ולצידם נגנזו ספרי התורה היקרים של העיר העתיקה.

מאז מלחמת השחרור הפך בית הקברות למגרש המשחקים של מחללי קברים מהכפר סילואן. אנשי רשות הטבע והגנים ומחלקת התברואה של עיריית ירושלים מנסים כבר שנים (ללא הצלחה) לגרש משם את רועי החמורים והעיזים. לאורך עשרות שנים ניתצו פורעים את מצבות הנקברים, עקרו אותן והרסו אותן מהיסוד. בורות הגניזה הגדולים - שבהם נקברו ספרי תורה עתיקים במשך 400 שנים, ואבנים שנפלו מהכותל המערבי נטמנו בו - חוללו ונסתמו. שמות הנפטרים נמחו מעל המצבות ורובם ככולם הפכו לאלמונים. האתר ההיסטורי הפך גם לאתר פופולרי לשפיכת אשפה.

יום חמישי האחרון היה ז' באדר, יום פטירת משה רבנו שהוכרז גם כיום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע. ביום הזה נוהגים אנשי חברה קדישא לצום ולבקש מחילה מהנפטרים על שלא נהגו בהם בכבוד. וביום הזה קמה קבוצת סטודנטים וצעירים ירושלמים, אירגנו סיורים לבית הקברות סמבוסקי, ופרויקט שיקום, ואזכרה מכובדת, ואמירת קדיש. מחווה פשוטה שבה זרועות הידיים המנקות סביב מצבות יהודים שנפטרו לפני מאתיים שנה מתחברות למעגל אחד. מתברר שהסולידריות הישראלית, זו שהביאה את מאות האלפים ללכת אחר ארונו של חלל צוק איתן סמ"ר שון כרמלי, לא נעצרת כשציר הזמן חורג מההווה אחורנית.

מאות בני נוער ניקו ושיקמו את בית העלמין השומם והמחולל. הרבנות הצבאית ומועצת בתי העלמין קיימו אזכרה רשמית, ובה נאמרו פרקי סליחות וקדיש לזכר הנפטרים. 70 שנה מאז פקדו את המקום בפעם האחרונה, שוב נשמע בין המצבות קדיש על אותם אלמונים.

היוזמים והשותפים היו מרכז "ראשית ירושלים", המרכז לסיורים ולימודי ירושלים, רשות הטבע והגנים, גן לאומי סובב חומות ירושלים, מועצת בתי העלמין, הרבנות הצבאית, ועד העדה הספרדית ועיריית ירושלים. לא היו שם מצלמות סמארטפון שתיעדו צעקות. לא היו שם מצלמות בכלל. רק ילדים־טובים־ירושלים שעשו כל מה שהם יכולים כדי לא להניח לאותם נקברים - עניים, ספרדים ומתים - לשקוע אל תהום הנשייה והמדמנה. אבן בבניין ירושלים.