המאבק נחוץ, אבל צריך תיקון

נאומו של בנימין נתניהו בישיבה המשותפת לסנאט ולבית הנבחרים האמריקנים היה מלאכת מחשבת של ניסוח והנמקה. הוא נואם בחסד כאילו היה יורשו של היווני האגדי דמוסתנס מהמאה הרביעית לפני הספירה.

גם תוכן הדברים שהשמיע היה נכון. איראן מתפשטת במזרח התיכון; היא מעודדת טרור בכל רחבי העולם, לרבות נגד ארה"ב; ובניגוד להתחייבותה על פי מגילת האו"ם, מאיימת להשמיד מדינה החברה באותו ארגון - ישראל.

נתניהו קולע למטרה כי הצעד הראוי הוא להגביר את הסנקציות על משטר האייתוללות ולא לעשות עימו הסכם המותיר בידיו 6,500 סרכזות, צנטריפוגות. אם לאו - כפי שרוצה הרוב בסנאט ובבית הנבחרים - ראוי להגביר את הסנקציות על טהרן גם נגד דעתו של ברק אובאמה.

אך מה אם לא? מה אם ההסכם עם איראן אינו מושלם, אבל יש בו מרכיבים ראויים כפי שמאשרים גם גורמים מדיניים בירושלים? ומה החלופה, שאיראן תכיל בקרבה את הסנקציות המוטלות עליה ותתקדם לייצור פצצה גרעינית? בעיקר שנתניהו עצמו מאשר כי הצעתו החלופית אינה כוללת נכונות ללחום במדינת הטרור שמרכזה בטהרן.

המאבק נחוץ, אבל המסע מזיק. הוא נועד לסייע לליכוד בבחירות לכנסת. השר ישראל כץ העיר אמש כי 75 אחוזים מהדמוקרטים נכחו בעת הנאום. הוא רק לא הזכיר שבכל פעם קודמת שבה נאם ראש ממשלה ישראלי על גבעת הקפיטול היתה נוכחות של 100 אחוז משתי המפלגות. זה היה רגע קשה לישראל, שבתום המפגש כתבה ראש האופוזיציה בבית הנבחרים ננסי פלוסי כי דמעה זלגה מעינה במהלך נאום נתניהו אשר "זילזל באינטליגנציה של העם האמריקני". זה יותר מכואב.

מעולם גם לא אירע שקבוצה של סנאטורים וחברי קונגרס כינסה מסיבת עיתונאים להסביר מדוע החרימה ראש ממשלה ישראלי. תמורת מה? נאום שהשפעתו המיידית מעטה. אובאמה יחתום, אלא אם כן יכביד כוח עליון את לב האיראנים והם יסרבו לקבל את ההסכם.

הנזק נגרם. הוא בר תיקון. אמריקה אוהבת לאהוב את ישראל. אפילו נתניהו הזכיר את הסיוע הנרחב של הנשיא לצה"ל ולהדיפת המתקפה הדיפלומטית על מדינת היהודים. בעוד שבועיים יסתיים הסיוט. צריך להתחיל בתיקון גדול, בדיוק בנקודה שבה סיים נתניהו את נאומו - God bless America.