לנקז את השנאה

ככל הנראה, היו סיבות רבות לכתיבת "מדינת היהודים" על ידי יהודי מתבולל בשם תיאודור הרצל. אחת מהן היתה העובדה שהוא כיסה מבחינה תקשורתית את משפט דרייפוס ונכח בהתפרצות האנטישמיות בצרפת, שאותה לא הכיר קודם. אבל המשפט נערך ב־1895, ואין ספק ששאלת היהודים העסיקה את הרצל קודם לכן.

גם פרשת מינויו של אחד מגדולי האנטישמים באירופה, ד"ר קרל לואגר, לראשות עיריית וינה, השפיעה על הרצל, אף שהמינוי עצמו התרחש ב־1897 (לאחר שלושה ניסיונות דחייה של הקיסר פרנץ יוזף). הרצל עצמו הסביר כי הוא אחוז תזזית בכל הנוגע לתופעת האנטישמיות, מאז קרא את ספרו של הכלכלן הברלינאי, אויגן דירינג, והוא אכן חוזר ומדבר על דירינג לאורך כל יומנו.

למעשה, מדובר בשנים אחדות שבהן ניסה להסביר לעצמו את שורשי האנטישמיות ולהציע פתרונות לבלימתה. כך נולד הספר ששינה את חיינו. הרצל לא ערך עבודת מחקר שיטתית, לא קרא את כל החומר הרלוונטי ואפילו הודה כי לו קרא את החוברת של ד"ר יהודה לייב פינסקר, "אוטואמנציפציה", לא היה קיים בו צורך לכתוב את דבריו.

את האנטישמיות הוא מגדיר כתוצאה מהיות היהודים גוף זר בין אומות העולם, שנאנס על ידי מלכי אירופה לעסוק בכספים ובמסים, עד שהפכו לשנואי נפשם של ההמונים. בנאום הארוך והחשוב שהכין לקראת פגישתו עם משפחת רוטשילד, כותב הרצל על הסיבה לשנאה התהומית, שלדעתו "נעוצה באובדן כושרנו להתבולל, שמקורו בימי הביניים. הסיבה הקרובה היא שאנחנו מייצרים יותר מדי בעלי השכלה מן השכבה הבינונית, שאין באפשרותם להתנקז כלפי מטה ואינם יכולים לעלות למעלה".

הרצל מתלונן על "האפסיות וחוסר התועלת שבמאמצים להגנה מפני האנטישמיות", ומחפש פתרון מעשי. הפתרון הראשון שלו הוא התנצרות המונית של היהודים. כשהוא מבין שזהו רעיון טיפשי, הוא הוגה את רעיון "התנקזות" היהודים מאירופה. המחשבה על הוצאת היהודים מאירופה משתלטת עליו, והופכת לאובססיה, שבמסגרתה הוא משוכנע כי יזכה לשותפות האנטישמים.

"מדינת היהודים - צורך העולם"

יש להדגיש שהרעיון של הרצל נובע אך ורק מן האנטישמיות, ובנוי על תמיכת האנטישמים. מי שקורא את יומנו, יכול להתרשם מהקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מצייר את שיתוף הפעולה ההדוק בין הציונות לבין האנטישמיות. הוא מבין כי האנטישמיות אינה תופעה חולפת. במכתבו לאלברט רוטשילד, הוא כותב: "כל שאני מבקש הוא לגבור על האנטישמיות במקום שנוצרה, ושבו מרכזה: בגרמניה. סבור אני כי שאלת היהודים היא עניין חמור ביותר. מי שנדמה לו שההסתה נגד היהודים היא עניין שבאופנה, שיחלוף, אולי, מן העולם, טעות קשה בידו".

הפתרון של הרצל לא מומש מעולם. לא, הוא אינו מדבר על תנועת שחרור לאומי יהודית, וגם לא על עלייה אישית של יהודים או כחלק מחיבת ציון, אלא על יציאה מסודרת של המוני יהודים, שתגובה על ידי גדולי האנטישמים, בדרך שלא תרגיז את אזרחי המדינות שתיעזבנה על ידי היהודים. למעשה, הרצל מבקש להקים חברה גדולה שתדאג למכור את נכסי היהודים בדרך שלא תגרום לזעזוע פיננסי בשוקי אירופה, ואשר תעניק ליהודים העוברים למדינתם את הבסיס הכלכלי לחייהם העתידיים. לפני צאתם תדאג החברה להחזיר לגויים את כל חובות היהודים, להסגיר אליהם את כל הפושעים היהודים שטרם נתפסו, ולהבטיח כי ביציאתם לא יותירו היהודים טענות בקרב הגויים.

לא, הוא אינו מדבר על יציאת היהודים כולם, אלא על "ניקוז ההמונים העודפים", בעיקר העניים ואנשי המעמד הבינוני הנמוך, שהשנאה אליהם נובעת מן התחרות בגויים, והוא מגיע למסקנה כי אם אלו ייעלמו מן הנוף, יוכלו האחרים לחיות בשיתוף פעולה עם האזרחים המקומיים.

לאחר הקונגרס הציוני השני הרצל כותב לקיסר גרמניה: "מטבע הדברים, תוותר כל ארץ על מספר היהודים שיש בכוחה לוותר עליהם. בכל אחת מן הארצות, ייעצר הניקוז בד בבד עם היעצרות האנטישמיות, שהרי אז ייעלם גם הרצון להגירה, שממילא הוא נעדר, או מועט, בשכבות הכלכליות הגבוהות יותר". אין להרצל ספק בברית עם האנטישמים. הוא כותב לעצמו ביוני 1895: "בתחילה יסייעו לנו האנטישמים על ידי הגברת הרדיפות. זה יכול להיות רעיון מצוין לצרף אנטישמים הגונים אל מפרקי הנכסים (של היהודים אשר יהגרו; י"ב). הם יכולים לערוב לנו, כלפי העם, שאין בכוונתנו לגרום להתרוששות של הארצות שאנו עוזבים... האנטישמים יהיו ידידינו הנאמנים ביותר; המדינות האנטישמיות - בעלות בריתנו הטובות ביותר. אנחנו מתכוונים לצאת כידידים מכובדים".

ולרוטשילדים הוא מודיע: "לא יהיה צורך במאמץ גדול כדי ללבות את התנועה. האנטישמים הם שיעשו זאת למעננו. בו ברגע שיידעו את כוונותינו, יחלו האנטישמים בתעמולה בממשלה, בבית הנבחרים, באסיפות ובעיתונות: אשרי היהודים ההולכים מעימנו, אבוי לאלה שימתינו שידחפו אותם החוצה מנימוקים אלימים!"

עוד הוא מוסיף: "האנטישמיות של עכשיו, רק במקומות בודדים אפשר לייחסה לאי הסובלנות הדתית העמוקה. לרוב היא פועלת אצל עמי התרבות כתנועה שבעזרתה הם מבקשים להתגונן מפני רוח רפאים של עברם־שלהם... מדינת היהודים היא צורך העולם!... לזרוק אותנו לים אי אפשר - לפחות לא את כולנו - גם לא לשרוף אותנו חיים. בכל מקום יש אגודות צער בעלי חיים. ובכן מה? הרי יצטרכו למצוא בשבילנו כברת ארץ על פני תבל. אם תרצו - גטו עולמי".

הרצל הבין שהרעה תיפתח מגרמניה. הוא לא ידע להגדיר אותה, וודאי שלא תיאר לעצמו שתסתיים בהשמדה שיטתית. הוא ראה לנגד עיניו הישארות של היהודים המשכילים יותר ובעלי האמצעים באירופה, והאמין שהללו יוכלו להסתדר עם הגויים, לאחר שאחיהם העניים יעזבו.

"תיאוריית הניקוז" של הרצל התבררה כטעות קשה. באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה־18, והיא אינה מאכלסת את העניים שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, היתה אגודת צער בעלי חיים. האנטישמיות הוכיחה כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה כדי לשנוא אותם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו