לא סתם נתניהו צעק "זאב, זאב"

נו, אז כנראה בנימין נתניהו לא סתם צועק כבר שנים "זאב, זאב".

הסכם הגרעין בין איראן למעצמות קרוב מתמיד, ועל פי דיווחים אתמול מז'נבה, בתום פגישת קרי־זריף דומה כי האמריקנים גילו גמישות רבה כלפי האיראנים, שהולכים לשמר לעצמם 6,500 צנטריפוגות(!). היה כבר מי שאמר כי בעידן אובאמה עדיף להיות אויב של אמריקה, וכנראה שעוד יותר עדיף להיות אויב שהוא גם אייתוללה.

אנחנו מכים על חטא: טעינו, זה לא הולך להיות הסכם רע, זה הולך להיות הסכם גרוע. למה קוראי "ישראל היום" לא מופתעים? כי אנחנו היינו אולי כלי התקשורת הישראלי היחיד שאמר כל הזמן את האמת, בזמן שהאחרים העדיפו להפוך את איראן לעניין פוליטי ואת נשיא ארה"ב למי שבטוח אפשר לסמוך עליו. אמרו כי נתניהו טרחן שמקלקל את המסיבה האיראנית בהפקת אובאמה. גם אמרו עלינו שאנחנו מגזימים עם הכותרות הראשיות על איראן. שאנחנו סתם מ־פ־ח־י־ד־י־ם. מה לעשות שהמציאות מוכיחה כי מסתמן לנו הסכם יותר איראני מאיראני.

ממשל אובאמה רואה את המזרח התיכון המבולגן שלנו קצת אחרת מירושלים: במקום שראש ממשלת ישראל רואה רעים (איראן), הממשל האמריקני רואה טובים בפוטנציה. בירושלים איראן היא הפושע, בוושינגטון איראן היא השריף החדש של המזרח התיכון שהולך לעשות לנו סדר (כמו בתימן?) אובאמה הולך לבקש מהחתול (הפרסי) לשמור לנו על השמנת. איראן? ארץ נהדרת...

כל כך הרבה שאלות נותרו עדיין פתוחות: מה יעלה בגורל הכור באראק (מים כבדים) ומה בנוגע למתקן הגרעין בפורדו? והאם סוכנות הגרעין הבינלאומית (סבא"א) תגדיל את מספר פקחיה לאור מספר הצנטריפוגות שיישארו בידי איראן? יש להניח שגם כאן נגלה גמישות אמריקנית, כי וושינגטון רוצה הסכם לא פחות מטהרן. אובאמה צריך מורשת, טהרן מבקשת להיות מדינת סף. כל אחד מהצדדים יקבל את מה שהוא רוצה בעיתוי שונה.

אכן צדק הנרי קיסינג'ר כשאמר כי מה שהחל בניסיון לפרק את הגרעין האיראני מסתיים בהשלמה עם אותה תוכנית. לאורך כל ההיסטוריה לפרסים היתה סבלנות.

והסבלנות משתלמת: ב־2009 הגיע אובאמה שחידש את מו"מ הגרעין (החל ב־2003 ונתקע). ולמה המאמץ הדיפלומטי לבלימת הגרעין מזכיר לנו פתגם פרסי ישן שאומר: "בא לסדר לה את הגבות ועקר לה את העיניים".