הקול השפוי נדם

זה היה בתקופה הלוהטת של אישור חוק גיוס החרדים. ברחובות היו הפגנות ענק, הח"כים החרדים יצאו בשצף קצף נגד הממשלה ונגד הבית היהודי, שבגדה לטענתם

בברית הדתית האילמת ביניהם, ואף איימו לפעול נגד ההתיישבות כתג מחיר. בעיתונות החרדית, וגם בקרב הרבנים, התחרו מי יגדף ויקלל את אותם חברי "בית של גויים" שהיו שותפים לצרה הזו.

באותה תקופה ישבנו, קבוצת כתבים המסקרים ענייני דתות, עם אורי אורבך ושאלנו אותו מה יהיה עכשיו עם החרדים, איך הוא רואה את הקרע שנראה כמו גט כריתות לדורות, מה המשמעות הפוליטית והחברתית ואם אנחנו לא בדרך לשניים או לשלושה עמים במדינה אחת. אורבך לגם מכוס התה ואמר בחיוך: "חברים, תירגעו, יהיה בסדר". במשך דקות ארוכות ליהטט בין המשחק הפוליטי לסוגיה המהותית בעזרת הסברים קולחים שמעמידים את הסוגיה באור אחר, שפוי.

הרבה מאוד מילים יישפכו על אורבך, האיש שהצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. ידברו על האידיאולוגיה, על המחשבה הבריאה, העזרה לזולת, החביבות, השנינות, הנעימות והנימוסים, אבל מעל הכל יש תיאור מדויק ביותר לחוכמתו ולאופיו - הוא היה אדם שפוי. לא נגרר, לא מתלהם, לא מתבטא בחריפות, אך עם לא פחות אידיאולוגיה. היתה בו שפיות מלאת חוכמה.

לפני כחודשיים, רגע לפני הפריימריז במפלגתו, קיימתי עם אורבך ראיון שהפך בדיעבד לאחרון שלו. סיכמנו שלא לדבר על מצבו הבריאותי. כהרגלו, אורבך בא לדבר על מהות ולא על מה שראה כרכילות. למעט מראהו, שהפך לשדוף יותר, הוא היה בשיאו. "שפוי", כמו תמיד, חכם, שנון, מבריק ומציאותי. בדיוק כמו עם החרדים, אורבך הצליח להכניס לפרופורציה כל נושא, לפשט אותו לשפת העם ולדבר עליו בהיגיון ובקול שפוי וחכם. הח"כ החילוני לא ידע מה פרשת שבוע? מפלגה היא לא בית כנסת. תחרות במפלגה? אחרי הכל טוב שהולכים ביחד. "מפסיקים להתנצל" ברוטלי מדי? בסך הכל זקיפת קומה. רבנים? מקשיבים להם, אבל לא מקבלים פקודות.

לאורך השנים בתקשורת ובפוליטיקה הוא הבין את המשחק הפוליטי והתקשורתי וסירב להתרגש ממנו, אך גם ידע לעסוק בסוגיות המהותיות. כשפנו אליו בהתבטאויות חריגות מימין או משמאל, הוא היה מרגיע בטענה שלא תמיד צריך להיבהל, הוא מעולם לא השתתף בהצגות פומפוזיות של ח"כים ערבים או חרדים, אך ידע לפרוס בפניהם משנה ברורה ומדויקת והיטיב להביע את קולו השפוי בלי גימיקים, אך עם הרבה שנינות וחוכמה.

אורי אורבך היה לא רק פוליטיקאי שנון ושפוי, הוא היה איש שעשה היסטוריה. על אף גילו הצעיר, הציונות הדתית לא תשכח אותו כאחד ממעצביה הבולטים, בין שבפעילותו התקשורתית, שהביאה גם את הקולות האחרים בשנים שבהן נשמע רק קול אחד, ולאחר מכן, מעשית, בהבאתו של נפתלי בנט כחלק ממהלך גדול יותר הקורא לצאת מה"שטיבלך" (חצר בית הכנסת) ולהיכנס תחת האלונקה הסוחבת את מדינת ישראל. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? ספק גדול אם יהיו.