50 גוונים של שנאת נשים

הסופרת של "50 גוונים של אפור" עשתה שירות נהדר ליצרני אזיקי העור. לפי הכותרות בכל אתר מכובד יותר־או־פחות, מאז צאת הספר הראשון ב־2011 לא נותר מי שלא ניסה ליישם בחדרי מיטותיו את מה שקרא ברומן האירוטי. על פניו, זאת היתה יכולה להיות חגיגה של מיניות אחרת, פריצה של גבולות המקובל־לדבר־עליו לעולם, כיאה לחברה ליברלית ומתקדמת. אבל לא נדרשת אפילו קריאה מעמיקה כדי להבין שהספר אינו מתאר יחסי בי.די.אס.אם בין כריסטיאן גריי לאנסטסיה סטיל, אלא מסכת התעללות רגשית וגופנית ארוכה.

אילו היתה הסופרת עושה מחקר ראוי, היא היתה מגלה כי בי.די.אס.אם כולל בהכרח יחסים בהסכמה בין שני מבוגרים. כל המעשים נעשים מתוך כבוד ונוחות, הקשבה הדדית וגבולות מוגדרים. השותפים באקט המיני עושים זאת מרצון, ויהיו שם זה למען זה אחריו. מה שקורה ב"50 גוונים של אפור" הוא אחר לחלוטין: גריי מציב לאנסטסיה אולטימטום - לחתום עימו על חוזה או לא לקיים עימו שום מערכת יחסים. לפרקים הוא משדל אותה באמצעות אלכוהול לעבור על גבולותיה ומפתח את תלותה הרגשית בו. יש שהוא נעשה כועס ומרוחק לאחר מעשה ולא נמצא שם למענה. באחד המקרים הוא גם מתעלם מהמילה הבטוחה שעליה הסכימו. איימי בונומי מאוניברסיטת מישיגן הסבירה כי אנסטסיה מפתחת בספר תסמינים שמזוהים עם נשים שעברו התעללות: "היא חוששת כל הזמן ומרגישה שאיבדה את זהותה, משנה את התנהגותה, מנסה לשמור על מערכת היחסים על ידי כך שהיא מסתירה מידע מכריסטיאן כדי להימנע מכעסו. היא הופכת חסרת כוח ולכודה במערכת היחסים בעוד התנהגותה הופכת למכנית בתגובה להתנהגות המתעללת של כריסטיאן".

הספר מציג נורמליזציה של התעללות במסווה רומנטי ואירוטי. כל מה שהוא מצליח לעשות זה להשריש עוד יותר סטנדרטים שצריך להקיא מהחברה. במקום להיות מפגן מודרני של מיניות אחרת, שנעשית בכבוד ובהסכמה, כשסוף סוף מיניותה של האישה זוכה למעמד משל עצמה לאחר שלאורך ההיסטוריה היתה מדוכאת - הוא משקף ערכים ישנים ומסוכנים מאוד. זה ספר - ועתה הסרט המדובר - שנוטף שנאת נשים, המקבע את התודעה שכוחניות ואלימות כלפי נשים הן דרך לגיטימית לנהל מערכת יחסים, שיש היררכיה בתוך הזוגיות והאישה החלשה נופלת לזרועות הגבר החזק, המרוחק והמתעלל.

במציאות שבה מנסים להילחם בנורמליזציה של ההטרדות המיניות, באלימות נגד נשים, בעקירת יחסי הכוחות המגדריים ובהוקעת תרבות האונס מהחברה, צריך לפקוח עיניים ולזקוף אוזניים בדיוק לתופעות הללו. כי זה מושרש בתרבות, במה שהילדים, המבוגרים, הנשים, הגברים והשאר, במה שכולנו נחשפים אליו בכל יום ואנחנו אפילו לא שמים לב, כי זה מגיע עטוף בעטיפה מרשרשת של רומנטיזציה עם סרט אדום וגדול של "נורמליות".

כדרכם של רומנים פופוליסטיים, "50 גוונים של אפור" הפך למגפה. גם מי שלא הרימו ספר בימי חייהם כנראה כבר קראו אותו, ועתה הוא זכה לעיבוד קולנועי נוצץ. אבל עכשיו כשאתם מבינים כמה עמוק החולי מאחוריו - תשקלו היטב אם לשלם כדי לראותו. זה אולי רק פלסטר, אבל זה כבר מעשה אקטיבי אחד שאפשר לעשות במציאות העגומה הזאת.