רוח הפייסנות של אובאמה

ביום חמישי האחרון, בהצהרה כמעט חסרת תקדים, תקף נשיא ארה"ב ברק אובאמה בכינוס של "תפילת ארוחת הבוקר הלאומית" את הטוענים שפעולות הטרור האכזריות שאנו עדים להן היום, "ייחודיות רק למקומות אחרים" (הכוונה היא למזרח התיכון ולשליטת האיסלאם), תוך כדי שהוא משווה בין הפעולות של הנוצרים במסעות הצלב לפעולות של ארגון המדינה האיסלאמית בימים אלו.

בהאזנה ראשונה לדברים נדמה כי עולה הצורך להאזין שוב, בשל התדהמה. אך ככל שמתעמקים במדיניות החוץ של אובאמה וככל שמנתחים את התנהלותו לאורך שנות כהונתו, כך הולכת ודועכת הרגשת ההלם, והתמונה מתבהרת ומובנת יותר ויותר. מראשית דרכו דגל אובאמה במדיניות פרוגרסיבית, הנתפסת בקרב חוגים מסוימים "נאורה". כפועל יוצא מכך סירב אובאמה בתקיפות לדבר על בעיית "האיסלאם הקיצוני" ו"הטרור האיסלאמי" והזכיר במקום זאת את בעיית "הקיצוניים" ו"הטרור העולמי". כמו כן, בספטמבר 2014 הצהיר אובאמה כי "ארגון המדינה האיסלאמית אינו משקף את האיסלאם" וטען כי "אין דת שיכולה להעלים מכך עין". אלו מצטרפים ל"נאום קהיר" המפורסם, שבו ניסה אובאמה לפתוח דף חדש מול העולם המוסלמי ולמתג את ארה"ב, מעצמת על, כשווה לו, תוך כדי הצגת מדיניות פייסנית ומכילה, ללא שום סייגים וביקורת על החולאים בדת האיסלאם.

מדיניות זו מעידה על האידיאולוגיה שבה מאמין הנשיא אובאמה, הכוללת תפיסות של אוניברסליזם, פוסט־קולוניאליזם וסממנים של מרקסיזם, ואשר שמה דגש על "נפגעי האימפריאליזם", הקורבנות המוחלשים, כביכול, ובכך מדרדרת את מעמדה של ארה"ב כמעצמה הגדולה בעולם לכדי שווה בין שוות לצד מדינות לא מערביות, היוצאות מתרבויות "מדוכאות", והכל בשם השוויון האוטופי. זו גם, אפוא, אחת הסיבות המרכזיות להיעדר המנהיגות האמריקנית בעולם ולסיבה שהזירה העולמית כיום מופקרת לחסדיהן של מעצמות עולות מפוקפקות ואנטי־דמוקרטיות, דוגמת סין ורוסיה ומדינות המעניקות חסות לטרור, דוגמת איראן וקטאר, המנסות להשתלט על הריק שנוצר.

אך ניכר כי השיא בהתנהלותו של אובאמה היה בדמות הצהרתו האחרונה, כשאזרחי ארה"ב מצאו עצמם עדים למנהיג העולם החופשי, העומד בראש מעצמת־על דמוקרטית־ליברלית, עומד ומנסה למצוא צידוקים, כביכול, לפעולות טרור ברבריות ורצחניות מבית האיסלאם. העובדה שאובאמה היה זקוק לאירוע שהתרחש לפני כמעט 1,000 שנה כדי להשוות אותו לאירוע שמתרחש בימינו אנו, בעולם מתורבת ודמוקרטי, אינה מבלבלת אותו לרגע. כמו גם העובדה שמסעות הצלב החלו בכלל נגד אותה תוקפנות של אותו איסלאם רצחני, שפועל גם היום, ושהם התמקדו בירושלים ולא בכיבוש העולם, כמו האיסלאם (דאר אל־חרב ודאר אל־איסלאם).

במשך מאות שנים פעלו חלק מהנוצרים באכזריות ורצחו בברוטליות מספר לא מבוטל של אנשים, כולל יהודים רבים כמובן. אך בעוד הנצרות התקדמה והיכתה על חטא, ואגב כך החלישה את הקתוליות - אותו מוסד מושחת ואלים שבשמו יצאו מלחמות רבות - והעלתה את קרנה של הפרוטסטנטיות, האיסלאם נותר באותו החושך, נאמן לגישתו האוטופיסטית והבלתי סבלנית הרואה בכל הלא מוסלמים כופרים. זה אנחנו או הם, גירסת המקור.

עצם העובדה שאובאמה נובר בדפי ההיסטוריה ומחפש צידוק מוסרי לפעולות "המדינה האיסלאמית" מעידה אלף מונים על מדיניותו המסוכנת, המשתקפת בחתירה בכל מחיר להסכם רע עם איראן, בהתעלמות מפעולות הטרור של אותה איראן ברחבי העולם, בניסיונות חבירתו לאחים המוסלמים ברחבי המזרח התיכון ובמדיניותו הרכה נגד האיסלאם הקיצוני, שאותו, כאמור, הוא רואה כבעיה תרבותית כוללת ולא כבעיה פרטיקולרית.

במקום לעמוד בתקיפות ובנחישות נגד האיסלאם הקיצוני ולצאת בגלוי נגד הדת שמעניקה לו תמיכה מוסרית, רוחנית וחומרית, בוחר אובאמה בוויתורים נוספים ובפייסנות מרחיקת לכת, שלמרבה האבסורד, נתפסים באיסלאם כחולשה וכרפיסות ומתמרצים את פעיליו הקיצונים לחתור תחת יסודות המערב, הליברליזם והדמוקרטיה.