על כפייה - להגיב בקיר הברזל, לא בהרכנת ראש

אילו נמנו אנשי האיסלאם הקיצוני עם מועדון פביאני של ג'נטלמנים אנגלים, המבקשים לרכך ולמתן קריקטורות המתארות את מייסד דתם הנביא מוחמד באור שלילי, היו היהודים ראשונים לסייע להם. מפני שכך נאה בעולם התרבותי; ומפני שהתחשבות ברגשות השכן היא סימן לשיתוף פעולה פורה; ומפני שהיהודים עצמם זוכרים מה עוללו להם קריקטורות מסוגו של דר־שטירמר עם הדיוקן היהודי המזכיר במתכוון עכברוש.

לא לתבוע. לא לדרוש. לא לאיים. לא לכפות. רק לבקש. בבחינת "מענה רך - ישיב חימה". זה היה בסדר גמור, אפילו מומלץ.

אך לא זו המציאות. נקודת המוצא של כל המרעים מהאיסלאם הקיצוני היא שמגיע להם; שמותר להם לכפות על העולם הנאור לוותר על חופש הדיבור והדעה וההתבטאות; ואם לא נענים לתביעתם נענשים בני האדם בתקיפות טרור אלימות ורצחניות כפי שאירע במערכת השבועון הסאטירי "שארלי הבדו".

הם אינם מקבלים את הכלל המנחה כל דמוקרטיה ליברלית וסוציאל־דמוקרטית, שניסח כבר וולטר באומרו כי "אני שונא את דבריך אך איהרג על זכותך לומר אותם".

המלחמה המתנהלת עתה באירופה ומתרחבת גם ליבשות אחרות - למשל, צפון קוריאה המפלצתית נגד חופש הדעה בארה"ב, ועתה גם בגרמניה - אינה בין דתות. גם לא בין קיצונים מדתות שונות. זהו מאבק על השוויון והחירות והחופש. האנושות השקיעה יותר מדי דם וזיעה ושנים יקרות להשיג זכויות אלה מכדי שחבורה של פושעים תשלול אותן מן האזרח בכל מדינה עלי אדמות.

הנסיבות לא רק אינן מחייבות לקבל את התביעה של הקיצונים מהאיסלאם, הן כמעט אוסרות להיענות לה. מבחינה זו נכונותה של רשת "סטימצקי" להימנע ממכירת הגיליון החדש של "שארלי הבדו", שבשער שלו איור של הנביא מוחמד אשר דמעה זולגת מעינו, לא ענתה על הציפיות הנדרשות בדמוקרטיה.

המשטרה היתה צריכה לגונן על "סטימצקי" והציבור חייב היה להעניק לה מאבטחים־בהתנדבות עד כלות הגיליון האחרון של השבועון הסאטירי. לא הציבור מגן עליו, אלא הוא - בסגנונו הקיצוני, שאולי לעתים צורם ודוחה - מגן על הציבור. על כוח וכפייה וטרור יש להגיב בקיר הברזל, לא בהרכנת ראש.