סיפור בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג הוא אחד מן הפרדוקסים ההיסטוריים הבולטים ביותר. הפלשתינים הצליחו להפוך את השימוש בו לאיום של ממש נגד ישראל, שמצידה עושה מאמצים גדולים כדי שהפלשתינים לא יבקשו בו חברות, כדי שלא ינצלו את החברות בו לתביעות נגד ישראלים. האמריקנים חברו אלינו, וגם הם מבקשים מן הפלשתינים שלא להשתמש ב"פצצת האטום" הזו, אך הפלשתינים בשלהם, מרוצים מהצלחתם להפוך את האיום הזה לכלי משמעותי במשחק השחמט האזורי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מי שאינו מכיר את מה שקורה בשכונה שלנו, יכול לחשוב, באמת, כי אנחנו משוכנעים בכך שנעשו על ידי פרטים מתוכנו פשעים נוראים, ולכן אנחנו יוצאים מגדרנו כדי לכסות על עוונותיהם. מכאן עוד אפשר להבין שהצד הפלשתיני פועל על פי הספר, אינו סוטה משום פסיק בדין הבינלאומי, ולכן הוא חופשי להאשימנו בכל מה שיחפוץ, בלי לחשוש מן התיקים שבידינו. קשה להבין איך נדחקנו לפינה כל כך אומללה.
אז כדאי לדעת שמאחורי הקמת בית הדין הבינלאומי הפלילי, אשר ייחודו בכך שהוא בית הדין הבינלאומי היחיד בעולם, שדן באנשים ולא רק במדינות, עומד הראש היהודי. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה עלו רעיונות להקים מסגרת שתתייחס לאחריות האישית של מנהיגים פוליטיים וצבאיים לפשעי מלחמה.
המטרה היתה לגרום לאותם פרטים להבין שלא יוכלו להסתתר מאחורי המוסדות (הממשלה, הצבא, משטרת הביטחון), וכדי שאפשר יהיה להרתיע אותם מפני עשיית מעשים נוראים. אלא שאף אחד מן הרעיונות הללו לא התממש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולמעשה עד אחרי שואת יהודי אירופה.
רק אז עלה שוב הצורך בטיפול בינלאומי באחריות האישית למעשי זוועה. שני בתי דין בינלאומיים הוקמו, בנירנברג ובטוקיו, וקיבלו סמכות לטפל בפשעים נגד האנושות ובפשעים נגד השלום. שניהם פורקו כאשר הסתיימו המשפטים. המאמץ בסוף שנות ה־40 היה להקים בית דין קבוע, שיוכל לדון, לפי החלטתו או לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, במקרים אישיים שיועלו בפניו.
משפטנים ישראלים ויהודים שאינם ישראלים היו המנוע העיקרי בניסיון להקים את המסגרת החדשה. אנשים כגון ד"ר שבתאי רוזן, שכיהן כיועץ המשפטי של משרד החוץ, ראו בכך הן אפשרות להעמיד לדין את הנאצים, שהסתתרו במדינות שונות, והן את אחד מגורמי ההרתעה החשובים ביותר למניעת פשעי מלחמה בעתיד.
טיוטות נכתבו, אך דבר לא קרה. המלחמה הקרה מנעה את הקמת בית הדין, משום שכל צד חשש כי זולתו ישתמש בבית הדין לרעתו. החלופה לכך היתה שורה של אמנות שנחתמו בז'נבה ב־1949, ואשר קראו לחברות האו"ם לחוקק חוקים נגד התעללות בפצועים, רצח עם ועוד. כאשר החליטה הקהילה הבינלאומית להעמיד לדין חשודים בעבירות על הדין הבינלאומי, הוקמו בתי דין מיוחדים.
לאחר שקרס מסך הברזל, התחדשו המאמצים להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי, ושוב היו היהודים, ובהם הישראלים, גורם מרכזי בזירוז ההליך. במשך כתשע שנים נמשך המהלך להקמת בית הדין, וב־1998 חתמו על "אמנת רומא", שהקימה את בית הדין, 120 מדינות.
למרבה הפלא והתדהמה, ישראל לא היתה אחת מהן. לטענת נציגיה, התוספת המצרית, אשר איפשרה העמדה לדין על העברת אזרחים של המדינה הכובשת אל שטחי הכיבוש שלה, פתחה פתח להאשמת ישראלים באחריות להתנחלות בשטחים. פרשנות זו, שלא היתה אחידה, הספיקה לממשלה באותה עת להתנגד לאמנה ולפרוש מן הכלל.
ארה"ב, אשר נמנעת בדרך כלל מלחתום על אמנות בינלאומיות, החליטה גם היא שלא לחתום על אמנה זו, מחשש שהפרישה הרחבה של חייליה בעולם, במסגרת כוחות השלום של האו"ם ובמסגרות אחרות, תחשוף אותם לתביעות בלתי מוצדקות.
• • •
חלפו שנתיים. עד 31 בדצמבר 2000 אפשר היה להצטרף לאמנה גם בלי לאשרר אותה (תמיכה מוסרית באמנה, בלי שהמדינה־חברה משלמת מסים בבית הדין, ובלי שחלה עליה החובה לשגר לבית הדין חשודים בביצוע העבירות).
הוויכוח הפנימי היה לא פשוט. מצד אחד, היו כאלה שראו בכל מוסד בינלאומי צרה צרורה, וחששו פן יהיה זה כלי נוסף לנגח את ישראל; מצד שני, היו כאלה שראו בכך כלי להביא למשפט חיות אדם, וזכרו את חלקם של היהודים בהקמת המסגרת המיוחדת הזו, על רקע הניסיון היהודי בזוועות המאה ה־20. פרופ' שלמה בן עמי, שכיהן אז כשר החוץ, ואנוכי, אז שר המשפטים, ביקשנו מהממשלה לחתום על האמנה.
ישיבת הממשלה התקיימה ביום האחרון של שנת 2000, שעות אחדות לפני תום האופציה לחתום בלי לאשרר. ההערכה היתה שארה"ב לא תחתום גם היא. על כן הצענו לממשלה לקבל החלטה האומרת כי ישראל תחתום עד סוף היום על האמנה - בתנאי שגם ארה"ב תעשה זאת. המתנו בדריכות להחלטה האמריקנית, ואכן, ממשל קלינטון החליט שאינו רשאי להימצא מחוץ לארגון החדש, וחתם על האמנה. קרוב לחצות הוספנו את חתימתה של ישראל. בית הדין החל לפעול ב־1 ביולי 2002, ברגע ש־60 מדינות אישררו את האמנה, ומאז הוא דן רק בעבירות שנעברו מאותו יום ואילך.
כעיקרון, אין בית הדין דן בעניינו של מי שכבר נשפט בארצו, אלא אם כן הוא משוכנע שהיה זה תהליך בלתי ראוי. הוא דן בעבירות שנעברו בשטחה של מדינה החברה בו ובעבירות שנעברו על ידי אזרחי מדינה־חברה, גם אם לא התרחשו על שטחה. הוא דן גם במקרים שבהם מדינה שאינה חברה מוכנה שאזרחיה יישפטו בבית הדין, ובמקרים שבהם מועצת הביטחון מטילה עליו לחקור נושא מסוים.
ארה"ב של ג'ורג' בוש הודיעה כי לא תאשרר את הצטרפותה לבית הדין. ישראל של אריק שרון מסרה הודעה דומה. מאז הפך בית הדין לאויב העם ולאיום על עתידנו, למרות ש־12 השנים שבהן הוא פועל לא הוכיחו את החששות מפניו. הוא רחוק מלשמש בית דין שדה עם מניעים פוליטיים.
במקום לחשוש ממנו יכולה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון להצטרף אל הארגון שהיתה לה יד בהקמתו, ולנטרל בכך את האיום הפלשתיני. אדרבה - יצטרפו גם הפלשתינים אל בית הדין הפלילי הבינלאומי. עולם שבו קיים בית דין שכזה, הוא עולם טוב בהרבה מזה שבו אין דין ואין דיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו