חופש המחשבה - הערך העליון

הקלישאה העיתונאית הידועה אומרת שתמונה אחת שווה אלף מילים. ובכן מתברר שקריקטורה אחת שווה אלף כתבות. וכי מה יש בה, בקריקטורה הפוליטית, שמצליחה להפעיל אמוציות מתפרצות ששום מאמר בנושא מקביל לא יוכל לעורר?

עוצמתה של הקריקטורה היא בפשטותה. הטקסט הכתוב דורש מהקורא תשומת לב ולו לזמן קצר. הקריקטורה מעבירה את המסר בהרף עין ויזואלי, היא צועקת ברמה את מה שהטקסט לעיתים רק לוחש. לכן היא מסמלת את חופש הביטוי האולטימטיבי, הישיר והצלול ולכן היא גם משלמת את המחיר. אולם, האם חופש הביטוי הוא ערך עליון ששווה חירוף נפש? השיח הציבורי אצלנו, בשנים האחרונות, מטיל ספק בכך ומערער על "קדושתו". לדעתי, חופש המחשבה הוא הערך העליון! וכי קיים בן־אנוש שמוכן לוותר על החופש לחשוב? האימרה "אני חושב משמע אני קיים" מקבלת כאן את מלוא משמעותה. חופש הביטוי הוא רק הכלי, תוצר הלוואי של חופש המחשבה. והשאלה היא האם הכלי עולה על יוצרו? דווקא עכשיו, לאחר הטבח המזעזע בפאריס, אנחנו צריכים לבחון באומץ איפה "הקו האדום", והאם חופש הביטוי חייב להיות חסר גבולות.

כקריקטוריסט פוליטי אני מתמודד עם סוגיה זו מדי יום. "שביל הזהב" האישי שלי, שבו אני מנסה לצעוד, הוא להעביר את הרעיון בדרך התחכום, הרמיזה וקריצת העין, ואני מאמין שכך אמירתי חזקה יותר.

האינטרנט והמחשב הסירו את כל המגבלות הטכניות ועולם התקשורת על כל שלוחותיו מוצף באלפי קריקטוריסטים המייצרים מסה אדירה של קריקטורות. מטבע הדברים ובמקביל ל"טוקבקים" ברשת, גסות הרוח, ובוטות שלוחת רסן הן הקו המוביל. על אף זאת לשאלה: האם צריך למתוח "קווים אדומים"? תצוץ מייד שאלת־תשובה: "אנחנו יודעים היכן הקו יתחיל אבל מי יידע היכן הוא יסתיים?"

לפני שנים רבות פירסמתי בירחון "מוניטין" פורטרט של חבר הכנסת יהודה בן־מאיר. לדעת רבים הציור נחשב לאנטישמי. אדם ברוך, עורך "מוניטין" דאז, לאחר התלבטות רבה, אישר את פרסום הקריקטורה וכתב כך: "המחיר שנשלם בסופו של דבר על פסילת עבודתו של אמן, גבוה יותר מהמחיר שנשלם אם נפרסם אותה". מעניין אם היה כותב כך אחרי הרצח המתועב בפאריס שנעשה בתגובה לקריקטורה פשוטה, חכמה ולגיטימית.