לפני ימים אחדים ביקשתי לסכם את המצב הביטחוני של מדינת ישראל לקראת השנה האזרחית החדשה. כשהתחלתי לשרטט את האיומים שמתי לב ששום צבא "אמיתי" אינו מופיע בתמונת האיום העכשווית. אמנם נותרו מדינות באזור שיש להן צבאות, ובראשן מצרים, אבל לא נראה כי ישראל היא העומדת בראש מעייניהם של מפקדיו. הם עוד לא הבטיחו את אחיזתם במצרים עצמה ובודאי עוד לא מצאו מזור לבעיותיה.
שאר הצבאות באזור אינם רלוונטיים מבחינות רבות. צבא סוריה מכלה את כוחו בלחימה נגד אזרחיו; אמנם נותרו לו אמצעי לחימה לא מעטים אך יחידותיו פגועות, המורל שלו נמוך ביותר ורבים ממפקדיו חוששים לחייהם אם תסתיים הלחימה לטובת הצד השני. צבא עיראק, צבא שהיה עצום בגודלו ונתפס כגורם שיכול היה לשנות את מאזן הכוחות בחזית המזרחית נגד ישראל, חדל מלהתקיים. היום עמלים האמריקנים לבנות אותו מחדש לטובת המלחמה נגד דאעש.
הצבא הירדני, הקטן אך המקצועי, מפנה מבטו מזרחה וצפונה, לעבר עיראק וסוריה המתפרקות. גורמי הטרור האיסלאמיסטיים פורחים בשתיהן בתוך הריק השלטוני, וירדן יכולה להיות המטרה הבאה מבחינתם. גם בתוך ירדן יש פוטנציאל לא קטן לעליית איסלאם רדיקלי, ודאי שאין הממלכה רואה בישראל מי שראוי להימנות עם רשימת אויביה. צבא לבנון היה ונותר צבא קטן, שכיום מוטרד מהתקפות של גורמי איסלאם המנסים להעביר את המלחמה מסוריה גם ללבנון הקטנה - בינתיים ללא הצלחה.
נכון, סעודיה ומדינות המפרץ מתחמשות במיטב הנשק המערבי, בעיקר האמריקני, אבל לא ישראל עומדת לנגד עיניהן. איראן היא העננה הרובצת על המפרץ והיא הסיבה למירוץ החימוש המואץ במפרץ. ברור שמרגע שהנשק יהיה שם, יוכל להשתמש בו כל מי שישלוט במדינות אלה - ויש מקום לדאגה ביחס לעתיד - אבל זה יצריך שינוי גדול, שמימושו, אם יתרחש, ייקח זמן לא קצר.
• • •
אין ספק שעברנו לעולם אחר, לאחר שהתרגלנו למציאות שבה היו ערוכים על גבולות ישראל צבאות סדירים גדולים, עם שריון וארטילריה, מאות מטוסים ומאות אלפי חיילים.
האיום הנוכחי על ישראל שונה, עיקרו בארגונים לא מדינתיים, המונעים על ידי אידיאולוגיה איסלאמית. החזק בהם הוא חיזבאללה, שנבנה בראייה דואלית. הוא הזרוע הארוכה של איראן נגד ישראל כדי להרתיעה, ובה בעת הוא מי שאמור לשלוט הלכה למעשה בלבנון, שבה העדה השיעית היא העדה הגדולה ביותר.
חיזבאללה הוא הארגון הלא מדינתי הדומה ביותר לצבא מבחינת היכולות שיש לו. יש ברשותו כ־150 אלף טילים ורקטות, כמה אלפים מהם מכסים את כלל ישראל. זהו כוח אש אדיר ונדיר בעוצמתו, גדול כנראה יותר משיש לכל מדינות אירופה יחד.
לחיזבאללה גם טילי יבשה־ים ארוכי טווח, טילים נגד מטוסים, מזל"טים וטילים מודרניים נגד טנקים. הוא מאורגן היטב בהיררכיה צבאית מסודרת ובידיו ככל הנראה מערכות פיקוד ושליטה איכותיות. הארגון נבנה על ידי הובלה איראנית, אך מנהיגותו תמיד היתה לבנונית המחוברת היטב לעדה ולאינטרסים שלה. הארגון סיפק את הצרכים של השיעים בתחום האזרחי כבסיס לבניית כוחו הצבאי.
כיום עסוק הארגון בסיוע לשלטון אסד בסוריה. הוא הקריב לשם כך מאות מאנשיו, והוא קונה שם ניסיון קרבי לא מועט, אבל מבחינתו זה קרב על יכולתו לשרוד. הוא נלחם לצד העלאווים של סוריה כי המשך שלטונם חיוני עבורו, בהיות סוריה החצר האחורית עבור הארגון ואבן ראשה בגשר אל איראן. אם אסד ישרוד, יתחזק מעמדו של הארגון בלבנון וכן תגבר השפעתו בדמשק.
הארגון השני שיש להביא בחשבון כאיום הולך וגובר על ישראל הוא חמאס, השולט ברצועת עזה ושם הוא בנה, בסיוע איראני ובעזרת חיזבאללה, יכולות צבאיות מרשימות. המשמעותיות ביותר הן יכולת הייצור העצמית של טילים ורקטות לטווחים ארוכים ומערך המנהרות לעבר מדינת ישראל.
לאחר המבצע האחרון נותרו לחמאס כ־3,500 רקטות וטילים. השאלה הגדולה היא באיזה קצב יחזיר לעצמו חמאס את היכולות שאיבד. השלטון הנוכחי במצרים הוא מכשלה גדולה מבחינתו. לחמאס סממנים של היררכיה צבאית מסודרת, והוא מוכיח יכולות לימוד ושיפור מרשימות. נראה כי גם הוא מבין שבמבצע האחרון נכשלו רוב ההפתעות שהוא הכין וצריך להניח שהוא יהיה מוכן טוב יותר לקראת העתיד.
בצידו של חמאס פועל הג'יהאד האיסלאמי, שהוקם על ידי איראן ובמידה רבה מופעל על ידיה. זה ארגון קטן שאיכות הטילים והרקטות שלו, כמו גם כמותם, קטנה בהרבה מזאת של חמאס, אך אין זה ארגון קיקיוני חסר חשיבות.
בגבולות סיני ורמת הגולן צה"ל צריך להביא בחשבון את התגברותם של ארגונים קיצוניים, חלקם כפופים לדאעש וכולם במגמת שיפור יכולות והתחזקות.
זה אויב פחות משמעותי, אם כי אפשר שהוא ייזום פעולה מוצלחת שיכולה להיות מאוד לא נעימה (חטיפה למשל), אבל כוחו עדיין קטן. נזקו של ארגון כמו דאעש יהיה גדול אם יצליח להביא לאי שקט, ודאי אם יביא לקריסה במדינה שכנה. כרגע אין הדברים נראים כאפשרות ברמת התממשות גבוהה, אך זה מסוג האירועים שיש להביא בחשבון ולהתכונן לקראתו.
ביהודה ושומרון, בהנחה שיישמר המצב הנוכחי, לא נראה שהאיום הביטחוני יורע באופן משמעותי. הידרדרות היחסים עם הרשות הפלשתינית יכולה להביא למתיחות בשטח, בעיקר להפגנות ולהפרות סדר ואולי לטרור עממי יותר, אך אפשר להניח שיהיה זה יותר אתגר משטרתי באופיו ולא איום ביטחוני מהותי.
האיום המשמעותי ביותר על עצם קיומה של מדינת ישראל הוא האפשרות שבשנה הקרובה תצליח איראן להשיג הסכם שיאפשר לה להתקדם בתהליך רכישת יכולת גרעינית צבאית. התהליך ודאי לא יבוא אל סופו השנה, אך הסכם גרוע עם המעצמות יכול להיות אבן דרך חשובה בתהליך שהחל מזמן.
ייתכן שזה יהיה האתגר הביטחוני העיקרי של ישראל, והסכם יקשה עליה מאוד את ההתמודדות איתו. המשמעות היא שעל צה"ל, במקביל לביטחון השוטף, להיות מוכן הן ללחימה יבשתית רחבת היקף בלבנון והן להתשה בעזה ולמבצע - באיראן. זה לא קל ולא זול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו