השבת נתחיל לקרוא בבתי הכנסת את ספר שמות. מלך חדש קם במצרים, ואינו מכיר בתרומת יוסף ומשפחתו והחל להעבידם בפרך. לא קשה לדמיין את עומק השבר שפקד את העם. הירידה ממעמד של אדונים מכובדים לעבדים מושפלים נראית בלתי אפשרית להכלה. למרות הייאוש המלווה את הפרשה צומחות להן כמה דמויות המגלות מנהיגות ומאירות לנו את דרכי ההנהגה.
בתוך חמשת פרקי הפרשה דומה שאין יותר מעשרה פסוקים המתארים את אופי וחומרת השעבוד המצרי, בעוד עשרות פסוקים מוקדשים לדמויות המופת שפעלו באותם ימים במצרים: מיילדות שסיכנו את חייהן כדי להציל את התינוקות שנולדו ונידונו למוות; הוריו של משה המחליטים ללדת אותו למרות הסכנה; מרים האחות הדואגת לאחיה מרחוק; בתו של מלך מצרים שמצילה את משה כנגד עצת המשרתות וכנגד כל הסיכויים.
הדמות המפורסמת מכולן היא כמובן משה, שאינו יכול להחשות אל מול צרות אחיו והופך למנהיג הגדול של העם היהודי.
• • •
לב הסיפור הוא העוינות שמפגין פרעה כלפי העם היהודי. הוא עושה זאת על ידי הפצת ארס אנטישמי, המתבסס על שנאת זרים המקננת בכל אומה.
אל מול פעולות פרעה מתאר המקרא את דמויות המופת ללא הבחנה לאומית. קיימת מחלוקת גדולה ביחס לזהותן הלאומית של המיילדות (יהודיות או מצריות), אך לכל ברור שבת פרעה עשתה מעשה אצילי כשהצילה את משה למרות הסכנה הגדולה שנשקפה לה לאחר שהמרתה את פי אביה.
גם משה עצמו אינו מבחין בין לאומים, וחוש הצדק שלו מגן הן על איש עברי מפני נוגש מצרי והן על בנות יתרו, שאותן הוא מציל מידי רועי מדיין, שגירשו אותן ממקורות המים. הוא אינו מפריד בין עמים וטריטוריות. צדק, מבחינתו, חייב להיעשות, גם ללא תועלת אישית.
הצורה שבה התורה מבליטה את אנשי המופת שהוזכרו, תתחדד אם נשווה אותה להיסטוריה בת זמננו. תארו לכם היסטוריון שואה, שבמקום לתאר את מחנות הריכוז וההשמדה, יסתפק בתיאור של העזרה ההדדית ששררה בין מספר מועט של אנשים, ובסיפורם של מספר נוצרים שהסתירו בביתם יהודים. בצדק יראו בהיסטוריון זה מגויס, לא אמין ולא מקצועי. אך זה הסיפור בפרשה שלנו.
ההסבר לכך הוא שהתורה אינה מעוניינת להרבות בפרטי המעשים הרעים המתרחשים במצרים. אולי כי אין בזה חשיבות, ואולי כי גם כך הרוע מלווה אותנו במקומות רבים. אבל הסיבה העיקרית היא שמגמת התורה אינה היסטורית, אלא חינוכית. היא מבקשת ללמד אותנו כי גם בתוך התקופות הקשות ביותר ביחסי ישראל והעמים - אפילו בביתו של הצורר - יכלו לצמוח אנשים עם נשמה ורגישות, ושאין להכלילם כמקשה אחת.
• • •
המקרא למעשה מלמד אותנו כי מנהיג, כמו משה, אינו יכול לראות בטובת עמו ולהיאטם מול סבלם של עמים אחרים.
יש כאן מסר עמוק, לדורות: ייתכן כי לא פעם ניתקל ברוע המלווה את המציאות, ולעיתים יהיה נדמה כי הוא משתלט עליה, אבל במקביל יקומו אנשי המופת שמהם בוקע אור. אין דור שלא נזקק להם ושאינו יכול להצמיחם.
זה קרה במצרים של אז ויכול וצריך להיות בכל מקום, גם בימינו. מקומם של אנשי הטוב ייכתב בסופו של דבר בדפי ההיסטוריה, לא רק כמחוללי שינוי לטובה, אלא כמפיחי תקווה בלב כל העמים לדורות. הטוב יכול לנצח חרף כל העיכובים והתנאים הקשים.
פרעה ושאר צוררי עולם יוקעו על עמודי הקלון, כשרוע מעלליהם יוזכר אך בקושי. המיילדות וחברותיהן תהפוכנה לסמל המאבק לקיום על הטוב בתוכנו. הרוח הזו תהפוך לכוח המניע את המין האנושי לתיקון בכל דור ודור. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו