אחרי הריצה בין הקלפיות - עוברים לדבר האמיתי

התחושה השלטת אתמול בקרב חברי הכנסת של הליכוד, שהתרוצצו כאחוזי תזזית מקלפי לקלפי, היתה בעיקר לחץ. ככה זה כשהמתמטיקה של הפריימריז קובעת כי אחד עד שלושה מהם לא יהיו בכנסת הבאה.

שיעורי הצבעה גבוהים הם מתכון להפחתת ההשפעה של קבלני הקולות והדילים על פני ההצבעה החופשית, ההמונית. לאחרונה החשש של ראשי מפלגות חדשות מפני ההליך הדמוקרטי המתבקש הזה הביא לצמיחתן בזה אחר זה של מפלגות דיקטטוריות של אדם אחד, ולכן מרנינה העובדה שכמה מפלגות כגון הליכוד, העבודה, הבית היהודי ובמידה מסוימת מרצ, משמרות את המסורת שבה לחברי המפלגה יש גם מה לומר על הרכב נציגיה בכנסת.

אולם בניגוד לליכוד, לשאר המפלגות ניתנה זכות שריון ליו"ר המפלגה. כך בעבודה וכך גם בבית היהודי. נתניהו ביקש אתמול, בהוראת בית הדין של התנועה, לאשרר את החלטת המרכז לשני שריונים עבור היו"ר.

בהנחה שהבקשה של נתניהו אושרה, זו תהיה הפעם הראשונה שליו"ר הליכוד יש השפעה על הרכב הרשימה לכנסת.

בניגוד להנחה הרווחת, הקרב על הרכב הרשימה בליכוד הוא לא בין מחנה הימין למחנה השמאל במפלגה. כל חברי הכנסת כבר הבינו מזמן שהבון־טון הליכודי הוא ימין, וכל המרבה הרי זה משובח. אפילו דוברת ההתנתקות מירי רגב, שתמכה בעזוז בפינוי יהודי רצועת עזה מביתם, התחפשה לימין קיצוני לצורכי פריימריז.

נתניהו רק קיווה הלילה כי השם או השמות שייפלטו מהרשימה לא יהיו מאנשי שלומו: שטייניץ, אקוניס או הנגבי.

בפעם הקודמת לא נבחרו אישים רבים שקידם - כגון בני בגין, שלמה מעוז ואבי דיכטר - אולם הוא הרוויח את גירושם של מיקי איתן ודן מרידור, שהפכו יריבים מרים שלו בסוף הקדנציה.