תופעת מפלגות האמצע, המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית מאז הקמתה של ד"ש בשנת 1977, והצלחתה המפתיעה בבחירות של אותה שנה (לא פחות מ־15 מנדטים), מוכיחה שהיא כאן כדי להישאר, ומבליטה את חוסר נכונותם של הבוחרים ללמוד מן הניסיון הארוך של כניסת המפלגות הללו לנוף הפוליטי שלנו. מדובר בהתאהבות בעצי קיקיון שנעלמים (כמו ד"ש כאמור, הדרך השלישית, שינוי, מפלגת הגמלאים, קדימה ואחרות) מהזירה הפוליטית לאחר קדנציה אחת, או לכל היותר שתיים.
אני שומע את תשובותיהם של אנשי יש עתיד לשאלות המתייחסות לעתידם לנוכח הסקרים הבלתי מחמיאים, ואף שקשה לי להאמין כי מדובר בחבורת שוטים, הם משיבים כמקהלה כי גם ערב הבחירות לכנסת ה־19 ניבאו להם הסוקרים מנדטים מעטים והנה, הם זכו להישג עצום. אני מציע להם להטמיע את התובנה כי מה שהם לא עשו בתקופת הכהונה שחלפה עברה לה, הם כבר לא יעשו בעתיד, וכי הסיכוי של לפיד הבן לסיים את הקריירה הפוליטית הפתטית שלו כפי שסיים אותה אביו, גדול הרבה יותר מן הסיכוי שלו לחזור על הישגו בבחירות הקודמות. זה לא רק משום שמפלגות האמצע (השונות, בעיניי, ממפלגות "מרכז" מסורתיות בעולם ובארץ - כמו הציונים הכלליים, אשר ייצגו מעמד ביניים שמרני אך פרגמטי) מציפות את הכנסת באנשים חסרי ניסיון פוליטי (ביש עתיד היתה החלטה מפורשת שלא להכניס לכנסת אף חבר כנסת לשעבר!), וכתוצאה מכך נקלעות לטעויות של טירונים. זה קורה בעיקר בגלל הזהירות של אנשי מפלגות האמצע מהתחייבויות אידיאולוגיות משמעותיות, בעיקר בתחום המדיני.
דגל משומש
היתרון של הופעת המפלגות האלה בבחירות הקודמות הופך, כמו חוק טבע, לחיסרון של הבחירות הבאות, גם אם בחירות אלו מתרחשות זמן קצר כל כך אחרי הראשונות. מה בעצם קורה כאן? חלק גדול מן המועמדים לכנסת ברשימות האמצע הם אנשים איכותיים, בולטים בתחומם, שהתלהבותם להיכנס לתוך המטבח הפוליטי מוגבלת מאוד, אך הם מתפתים לכהן בכנסת, כל עוד הם אינם צריכים לרוץ בפועל ולקיים קמפיין פוליטי לשם כך. הם חוברים לכוכב התורן (כמו במקרה של פרופ' יגאל ידין או של טומי ויאיר לפיד) או לטרנד התורן (מפלגת הגמלאים) ומרימים את דגלה המשומש־משהו של המפלגה הבלתי מפלגתית.
וזה מה שהציבור רוצה מאז 1977 ועד היום: מפלגה בלי אינטרסים, בלי פקידים, בלי סניפים, בלי מצעים מיושנים, בלי התחייבויות עתיקות, בלי נציגים בסוכנות ובקרן קיימת, בלי סיעה בהסתדרות, במועצות העירוניות ובמועצות הדתיות, בלי אנ"ש (אנשי שלומנו), "חברינו" ו"שרינו", בלי בר מצוות מיוזעות ובלי פעילים שרוצים ג'ובים לעצמם ולבני המשפחה שלהם, כלומר תנועה המייצגת באמת את האינטרס הישראלי המזוקק. כל מפלגת אמצע שעשתה כאן את הסיבוב שלה - הבטיחה את זה. לפני שנים לא רבות הבטיחו הסקרים מנדטים רבים לארקדי גאידמק, וכך גם לדודו טופז. אילו היו הסקרים הללו נערכים ערב בחירות, יכול מאוד להיות שגם הם עלולים היו להיבחר, ולצרף אליהם אנשים איכותיים, שהעדיפו להשפיע גם בלי להיבחר באמת. הכוכב התורן, ששמו מגיע לכותרות ערב בחירות, הוא זה שמסוגל לממש את חלומו להקים תנועה פוליטית.
כיוון שהמאמץ העיקרי של הרשימה החדשה הוא להיות נחמדים, לחבק את "כווולם", לא להתעמת עם שום גורם ולהתחמק מכל תשובה שיש בה תג מחיר, יכולים המצביעים לייחס לה את מה שהם רוצים: ניצים מפרשים לעצמם משפט כזה או אחר מפי הכוכב התורן כאמירה ניצית; יונים מפרשים לעצמם את ההפך הגמור; מי שמאמין ב"יד הנעלמה" של השוק החופשי יראה בכוכב התורן קפיטליסט מובהק, ומי שמאמין בתיקון של כשלי השוק ובאחריות הדדית, יראה בו סוציאל־דמוקרט. ואילו הוא עצמו וחבריו החדשים (שאת רובם הוא מכיר רק מצפייה בטלוויזיה או מקריאה עליהם) יעדיפו לחייך ולמלא את פיותיהם מים, כשהם מעניקים לפרשניהם את מלוא החופש לראות בהם את מה שהם רוצים. כך יכול היה יאיר לפיד לפתוח את מסע הבחירות שלו באריאל, ולעשות פרצוף ניצי בימים הרחוקים ההם של סוף 2012, וכך אפשר להוציא ממשה כחלון אמירות פיוטיות על כך שהוא נשאר ליכודניק בנשמתו וליכודניק הוא אחד שמחזיר שטחים.
אלא שהתדמית המחבקת את כולם נסדקת עם ההחלטה הראשונה שחברי הסיעה החדשה צריכים לקבל בממשלה או בכנסת. במקרים רבים הם לומדים זה על דעותיו של זה, לאחר בחירתם לכנסת, ואז מתחילים גם ויכוחים המפלגים אותם. כאשר הם מקבלים החלטה קולקטיבית, מתברר שהם מתנגדים לכל סוג של הסדר עם שכנינו או לחלופין מוכנים לשלם מחיר גבוה כדי להגיע להסדר כזה, ובכך הם מאכזבים חלק ניכר מבוחריהם. ההחלטות חושפות את יחסן של המפלגות הללו לנושאי דת ומדינה, לנושא הפער בין עשירים לעניים, את נכונותן או את אי נכונותן להשקיע באיכות הסביבה.
בסופו של דבר, הן מאבדות את זוהרן משום שמתגלה כי אין ביכולתן להגשים את התקוות שתלו בהן הבוחרים. הן גם לא מסוגלות להתמקד בנושא מסוים שבו הן דוגלות במסע הבחירות שלהן, משום שאין הן קבוצות לחץ אלא מפלגות שחייבות לקבל החלטות בכל נושא שעל סדר היום הלאומי: מפלגת הגמלאים לא היתה יכולה לעסוק רק בתנאיהם של הפנסיונרים; הם ישבו בממשלה ובוועדות הכנסת ושלחו אנשים צעירים לשתי מלחמות מיותרות במהלך כהונתם הקצרה; לפיד, שבא לפוליטיקה כדי לחפש את הכסף, ואפילו במשרד האוצר עדיין לא גילה אותו, צריך היה להתייחס לשאלה אם לתקוף באיראן; וגם כחלון לא יוכל לשבת בכנסת או בממשלה ולהצביע רק בנושאים של רגולציה ושל מחירי מוצרים. עד לבחירות לכנסת ה־21.
אז ביי ללפיד והיי לכחלון. ללא מצע ובלי רמז על מה שהאנשים הללו רוצים באמת, מלבד להגיע למוסדות השלטון ולשנות את המצב, ניתן לכם גם בקדנציה הבאה את היכולת להחליט על חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו