האירוע שבמסגרתו מת השר הפלשתיני זיאד אבו עין, נפל על ישראל בתזמון בעייתי מאוד מבחינתה: הנסיבות והעיתוי הנוכחיים הטומנים בחובם בעיות וסיבוכים מדיניים ותדמיתיים קשים במיוחד, ובין היתר הם משחקים ישירות לידי האסטרטגיה הפלשתינית. אסטרטגיה זו, מגמתה להעביר את מוקד העיסוק בסכסוך הישראלי־פלשתיני מתחום המו"מ הישיר אל המגרש הבינלאומי.
האיום - או נכון יותר לומר, חצי איום, בעיקר לצורכי פנים - של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל בעקבות התקרית שבה מת השר הפלשתיני כתוצאה מהתקף לב שחטף, אינו נובע מרצון אמיתי לחזור לימים שלפני ההסדר הזה (מה גם שאותו הסדר משרת את האינטרסים של הרשות הפלשתינית לא פחות, ואולי יותר מאשר את אלה של ישראל). אדרבה, הראיס אבו מאזן יודע היטב שבהתחשב בעליית הפופולריות ובהרחבת הפעילות של חמאס בשטחי הרשות, ספק אם יוכל להמשיך לשבת בבטחה יחסית על מושבו הנשיאותי ללא שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. ברם, מטרתו של אבו מאזן היתה ונשארת לקדם את מהלכיו המדיניים באו"ם, בקרב גופים בינלאומיים אחרים כגון בית המשפט בהאג ובזירה הבינלאומית והבין־פרלמנטרית, בעיקר באירופה, שממילא נוטה להזדהות כמעט אוטומטית עם העמדה הפלשתינית ומקבלת בחדווה, וכמעט ללא ערעור, כל טענה מזדמנת נגד ישראל.
מבחינה זאת, תוצאותיו הקטלניות של האירוע משחקות היישר לטובתו של אבו מאזן. הפלשתינים גם בונים על כך שהמלחמה בדאעש והשאיפה של ארה"ב להשיג תמיכה רחבה בקרב העולם הערבי בהקשר זה יקשו עליה להיות אדישה לסערת הרגשות, האמיתית או המלאכותית, שמתחוללת בציבור הערבי בעקבות מותו של אבו עין. לכן גם הפגישה שמזכיר המדינה האמריקני קרי זימן עם ראש הממשלה נתניהו ברומא - היום - תדון, בין השאר, בהשלכות המדיניות של התקרית. קרי ינסה להגיע עם נתניהו לנוסחה שתמנע את האפשרות שהאירופאים יחברו לערבים בהצעה שתוגש למועצת הביטחון ושתכריז על הקמת המדינה הפלשתינית בעוד שנתיים או בגירסה, כביכול, "מרוככת", על סיום "הכיבוש" באותו מועד. וושינגטון אמנם מתנגדת ליוזמות הנ"ל והיא גם הודיעה על כך לפלשתינים ולאירופאים, אך היא אינה מסתירה, גם לא מישראל, שמאוד לא נוח לה להיות בעמדת "נבדל" ולהיאלץ להטיל בגפה וטו על ההצעה הפלשתינית (בפרט כשזו תוגש על ידי ירדן, בעלת ברית חשובה של אמריקה במאבק נגד דאעש).
המשימה הדיפלומטית למצוא נוסחה גואלת במפגש החטוף ברומא לא תהיה אפוא מהקלות - לא לקרי ועוד פחות מכך לנתניהו. איש בעולם גם לא יתעניין בשאלה המתבקשת מה בדיוק עשה שר, שחלק מהתקשורת אף הגדירה אותו "איש שלום", בעימות פלשתיני אלים ויזום עם חיילי צה"ל, כפי שגם לא יתייחסו לעובדה שאם לא היו המפגינים הפלשתינים מונעים מהחובשת הישראלית לטפל באבו עין מייד, ייתכן שהיה נשאר בחיים; התבנית נוצקה והיא משרתת היטב את יעדי אויבינו ומבקרינו. אבו מאזן אמנם אינו מעוניין, גם מסיבותיו שלו, בהתמוטטות הביטחון בגדה המערבית, אבל הוא כן מעוניין בעליית מדרגה מתמדת של המתיחות - ומבחינה זאת מותו של אבו עין, כמו האירועים בהר הבית, עונים על צרכיו ועל מטרתו לזכות בקונצנזוס בינלאומי רחב למהלך ולתאריך היעד שהציב.
ואולם, עצם האיום הפלשתיני להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל מעלה גם שאלה אחרת, הנוגעת ללב ליבו של כל הסדר מדיני אפשרי בעתיד: אם בקלות כזאת, על ידי החלטה חד־צדדית בלבד, הצד הפלשתיני יכול לבטל הסדר ביטחוני - כיצד תוכל ישראל לסמוך על כך שאיזשהו תנאי ביטחוני, לרבות פירוז השטח הפלשתיני, איסור התקשרויות צבאיות עם גורמים זרים וכיו"ב, יהיה אפקטיבי וייאכף כהלכה ללא המשך נוכחות זרועות הביטחון של ישראל בכל שטחי הישות הפלשתינית המתוכננת?
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
