גארי נוויל הזהיר לפני הקלאסיקו האנגלי שהרמה של הקבוצות כיום היא של ״כדורגל פאבים״ ובמחצית הראשונה זה נראה כמו הפאבים האלו בהם משחקים אחרי השתיה ולא לפניה. זה היה בינוני להחריד ואם היה למתרחש על הדשא איזשהי השפעה על יחסי הכוחות בכדורגל העולמי היא בכך שלא צריך למהר ולקבוע את מנואל נוייר או טיבו קורטואה כשוער הטוב בעולם.
דויד דה חאה בשער יונייטד היה לא פחות ממיתולוגי לאורך כל תשעים הדקות, בהן ליברפול הייתה טובה יותר, אבל גם מפוחדת יותר ודי חסרת אמונה. ופסול שוער לא רע בכלל בקבוצה עם בעיית אמונה – לא תזקף לזכותו של ברנדון רודג׳רס מנג׳ר ליברפול.
רנה מולנסטין מאמן הקבוצה הראשונה (שזה השלישי בהיררכיה) האחרון של פרגוסון, תקף בחריפות בדיילי טלגרף את בן ארצו שיושב היום על כסא המנג׳ר באולד טראפורד, לואי ואן חאל. הוא טען שוואן חאל נשמע כמי שמדבר לבני שיחו ״כאילו היו ילדים בני 12״ וטען כי ריאן גיגס הוא השריד האחרון לרוח הפרגוסונית ביונייטד.
וכי יונייטד היא היום קבוצה טקטית שאיננה משדרת את החוסר-פחד ששידרו קבוצות של פרגוסון. ועם כל האידיאליזציה של העבר יש משהו בדבריו. המחשבה הראשונה של שחקן יונייטד בכדורגל הוא לא לאבד את הכדור ולא לשבור את המבנה ההגנתי.
אבל מצד שני כך הגיעו שישה ניצחונות רצופים. כמה שחקנים שנראו אבודים - ולנסיה, יאנג, פלאיני - פתאום משחקים בתוך קונטקסט. והנה נתון מעניין: עד כניסתם של אנדר הררה ורדאמל פלקאו לשלב הגארבג׳ טיים, יונייטד לא שיחקה אפילו עם אחד מששת שחקני הרכש היקרים שרכשה בקיץ. אז גם הפחד והמשמעת יכולים להפיק תוצאות.
בדקות הסיום התלבטו השדרים האם צ׳לסי ומנצ׳סטר סיטי צריכות להיות מודאגות מיונייטד? כשמסתכלים על הכדורגל בפירוש לא. אבל כדורגל בקבוצה שמנצחת יכול להשתפר במהירות, מה עוד שאנחל די מאריה נמצא בשולי הבימה. השאלה היא כזו: הפער כרגע מצ׳לסי, שמונה נקודות, אפילו לא משקף את הפער האיכותי הגדול לטובת אנשיו של מוריניו.
אבל ההצלחות המסויימות של יונייטד של ואן חאל נזקפות לזכותו של המנכ״ל אד וודוורד. ואם ההפרש יצטמק בעוד קצת עד חלון ההעברות, הוא עשוי לפתוח את הארנק ולמנף מירוץ אליפות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
