אתמול נכנסתי למונית בת"א. הנהג החביב, דור שישי בארץ, הסביר לי בנסיעה שהישראלים מצויים בימים אלה במתקפה תקשורתית שכולה שטיפת מוח. השמאל, ששולט בתקשורת, שילב ידיים כדי להוריד את שלטון הימין. "אנחנו לא טיפשים", סיכם הנהג כששילמתי לו את מחיר הנסיעה.
כשירדתי מהמונית אמרתי לעצמי שמדינה שבה לנהגי מוניות יש תבונה וחוכמת מעשה, שאינה פחותה מזו של עיתונאים חורשי מזימות, ומשל פרופסורים וסופרים שחותמים על עצומות תמיכה במבקשי נפשם, יש תקווה שהאזרחים ישרדו את מתקפת הצביעות והמניפולציה. אכן רוב אמצעי התקשורת בישראל עוסקים בסידרת חינוך מחדש, שלא היתה מביישת את מחנות האסורים בבריה"מ וברומניה של צ'אושסקו. בשורת הרוטציה הזוגית קיבלה בעיתונות כותרות ענק שלא זכורות לי כמותן מאז מלחמת ששת הימים. מפלגה בלי מנדטים השתדכה עם מפלגה שכבר שנים רבות אין לה דרך, והתקשורת חוגגת שמחת נישואים לפחות כמו של הנסיך וויליאם וקייט מידלטון. סקרי הצבעה מוזמנים מככבים בראש חוצות, מנסים לייצר אווירה של ניצחון השמאל. 13 מנדטים ועוד 3 הופכים פתאום ל־24. אפילו אלברט איינשטיין היה מתפעל מתורת היחסות החדשה. קבוצות עיתונאים שוחרי שמאל נעים בעצבנות סביב ביתו של גדעון סער, מסייעים לאוספי החתימות בין חברי מרכז הליכוד בתקווה שיתמודד מול נתניהו. מתוך שליחות עיתונאית מגויסת, הם ידעו לספר כי סער מנצח את נתניהו. ליבי ליבי על סער שאיכזב אותם והודיע שלא יתמודד, הוא עדיין לא יודע מה מחכה לו מהם. בקצב החנופה הנוכחי, נגלה בקרוב שיצחק הרצוג היה בפלמ"ח, גילה את דרך בורמה, שיחרר את הר הבית, היה באנטבה וצולם על כנף מטוס סבנה. ציפי לבני תוצג כמי שהרדימה את אייכמן בדרך למטוס בארגנטינה, היחידה שיכולה לצרף את אבו מאזן אל מקבץ מחזריה הפוליטיים וכאלופת העולם בגמישות רעיונית. מנהיגות אמיתית לא לומדים בשיעורי פיתוח קול, באימוני כושר של הנפת אצבע ובוודאי לא בקורס מהיר לסטנד־אפ. אין מנהיגות ללא חזון. בני אדם מוכנים ללכת אחרי מנהיגים שמבטאים חזון, הם לא מוכנים ללכת אחרי אגו ריק, זריקת רפש וזריית חול בעיניים. רוב אזרחי ישראל יודעים שניהול מדינה הוא משימה גדולה וכבירה, וגם אם השמאל יוסיף עוד שניים לרוטציה זה לא יספיק.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
