"הבחירות הן בין ציונות לקיצוניות", זאת סיסמת הבחירות של ציפי לבני. בנאום שנשאה בכנס שדרות לחברה דיברה על הצורך לבחור בין ישראל א' לישראל ב' - נאורה, מתקדמת, פתוחה ושוחרת שלום וצדק חברתי או קנאית, מסתגרת, של כפייה דתית, פערים חברתיים ומניעת שלום. המסר שלה ברור - אנחנו והם. מסר לעומתי, המחלק את החברה לבני אור ולבני חושך.
בדבריה בכנס היא סיפרה שנכנסה לפוליטיקה המקוטבת והאלימה בין ימין ושמאל, כי הרגישה שהקול שלה לא נשמע - הקול המחפש פשרה ונכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אין לכך שחר. היא נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו. היה קצת יותר מכובד אילו פשוט אמרה ביושר: "שיניתי את דעתי". וזה מותר. ואולם אם היא תודֶה ששינתה את דעתה, היא תתקשה להציג את העמדה שבשמה נכנסה לפוליטיקה כגזענית, אנטי־דמוקרטית והורסת את המדינה. עדיף לסלף את ההיסטוריה.
מעניין לעקוב אחרי דרכה של לבני, ולנתח אותה. לבני גדלה על רעיון שלמות הארץ ובשמו נכנסה לפוליטיקה. מאוחר יותר שינתה את דעתה ותמכה בחלוקת הארץ, בשל הבעיה הדמוגרפית. כידוע, הבעיה הדמוגרפית לא צצה ב־2004. לא היתה באותה שנה הגירה פלשתינית המונית ליש"ע. היה אפשר לצפות מלבני, ששינתה את דעתה, לקצת צניעות בביקורתה על מי שדגלו בדרך שבה היא התעקשה ללכת לאורך שנים רבות.
נכונותה לפשרה טריטוריאלית הידרדרה במהרה לתמיכה בנסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) - דרך שעד ימי אהוד ברק רק חד"ש דגלה בה. ואולם הנימוק שלה היה ציוני - הצורך להבטיח מדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות.
ואכן, לבני דחפה את אריאל שרון לעמדה חד־משמעית מוצהרת, שלפיה שום פלשתיני לא ייכנס לישראל במסגרת "זכות" השיבה. היא היתה בין יוזמי החוק שלפיו רק ברוב של 80 ח"כים אפשר להסכים לפשרה כלשהי בנושא זה. היא הראשונה שהעלתה את הדרישה מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
לכן, אך טבעי שלבני, בהיותה יו"ר האופוזיציה, היתה הראשונה שאליה פנו יוזמי חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כדי לקדם את היוזמה. היא התלהבה מהרעיון והיתה בין מנסחי הנוסח המקורי של החוק, שהצעתו של אלקין היא נוסח מרוכך שלו. איך פתאום הפכה לבני את ההתנגדות לחוק לדגל שלה, ואף גינתה אותו כ"גזעני", "לאומני" ו"אנטי־דמוקרטי"? זו הידרדרות מתמדת על מדרון חלקלק של הקצנה שמאלה, שסופה מי ישורנו.
אפשר לצפות מאנשים, שיצאו ממחנה פוליטי אחד ועברו למחנה אחר, להיות הגשר בין המחנות. לצערי, לוקה לבני בתסמונת המומר - מי שהמיר את דתו והפך לקיצוני ביותר נגד הדת הישנה, אחרי ש"ראה את האור".
מותר לאדם לשנות את דעתו. אבל אני תמיד חושד במי שעוברים באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה. אנשים שאין אצלם אמצע, אין שביל הזהב, אין דרך המלך; שאינם מסוגלים להציע פתרונות מורכבים למצבים המורכבים הקיימים במציאות, אנשי השחור־לבן, המכירים רק את הפתרונות הקיצוניים, אנשי ה"הכל או לא כלום".
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
