לפעמים לחץ זה דבר טוב

1. למרות ההפסד, הדרך ששרון דרוקר מתווה במכבי ראשל"צ נותנת סיבות לאופטימיות. אחת הסיבות העיקריות לכך היא גיבוש אופי אגרסיבי, שבא לידי ביטוי ברפרטואר ההגנתי עם הגנת לחץ על כל המגרש, מאוד גבוהה ואגרסיבית, המתקיפה את הוצאת הכדור ויוצרת שמירות כפולות עמוק בעורף היריב.

למרות הסיכון בשבירת הלחץ וקבלת סלים קלים, אתמול זה נראה כמו אחת השיטות האפקטיביות שראינו השנה, ראשל"צ, שגרמה לנו לתהות מדוע קבוצות נוספות בליגת הגארדים שלנו לא משתמשות בצורה שיטתית בכלי הזה על מנת להכתיב קצב, לשנות מומנטום, להוריד שניות מהשעון ולשדר מסר איכותי של אגרסיביות ואופי. גיא גודס הבטיח בקיץ שמכבי ת"א תלחץ, ונדמה שהלחץ היחיד שאנחנו רואים שם מגיע מכיוון התקשורת, המערכת והקהל לגבי התוצאות באירופה.

ראשל"צ ידעה שלנצח את הפועל ת"א בהדר יוסף זו משימה קשה, ולולא כמה שריקות מפוקפקות (העבירה הרביעית של ניצן חנוכי, שמונה שניות מעבר חצי) שהיו בזמן המומנטום החם של ראשל"צ, וכמה החלטות מפוקפקות של טוני יאנגר, אולי הדברים היו נראים אחרת. לזכותה של הפועל ת"א ייאמר שקור הרוח שלה סגר את המשחק כשהיה צורך בפעולה משמעותית של בודדים, ובכך נמנעה ממנה התחושה שמלווה את שחקני מכבי חיפה מאז המשחק באילת.

2. "אחרי שנה מאתגרת בעיר לא פשוטה כמו מוסקבה, עם מעבר לעיר מרוחקת כמו אילת, יהיה נחמד לבלות קצת זמן עם הילדים, מעין פיצוי על המחיר שמשפחת מאמן משלמת על הגמישות הגיאוגרפית של שוק העבודה", הירהר לעצמו בוודאי דן שמיר, מינוס שמונה הפרש, 40 שניות לסוף המשחק מול חיפה, מעמדו מתנדנד כמו שיני חלב של ילדי גן חובה.

ואז חיפה הגישה לאילת סיטואציית ניצחון, ויש להעריך את הנדיבות במצבים הללו, אך גם צריך לדעת לקחת אותה, וקאליף וייאט יצר את ששונה של אילת ואסונה של חיפה, ומשפחת שמיר תצטרך לדחות את התוכניות לזמן איכות עם אבא למועד לא ידוע.

והנה, מהבוז של אוהדי אילת עד לריח המיוחד של החיבוקים הדביקים שרק סל ניצחון יכול לנפק, עוברת רכבת ההרים הנזילה והמג'עג'עת של הג'וב המוזר הזה, שנקרא מאמן כדורסל.