להמשיך לחיות יחד, אך לא לזלזל בחרדה

טיעוני כי "היורדים הם עריקים" - שעורר זעם בשמאל הלא־ציוני בעיתון "הארץ" - מבוסס על ההשקפה שכל יהודי הבוחר לחיות כאן נוטל חלק במערכה ממושכת לביסוס ישראל הדמוקרטית עד לכינון השלום. זו מין פעולת בט"ש - ביטחון שוטף - שמשתתפים בה לא רק החייל והשוטר שנשק בידם, אלא כל אזרחית ואזרח בדרכם לעבודה, לתפילה, למכולת, לבילוי. הנוכחות היא הליכה בקו החזית. היא חיונית לחיזוק המדינה היהודית הנוהגת שוויון במיעוטיה עד להצלחה המלאה.

בט"ש זה נושא בחובו גם סיכונים. הרבנים שעלו מארה"ב ונרצחו בירושלים השתתפו בו. זה המעשה הציוני הנעלה שלהם, גם אם אינם מגדירים את עצמם ככאלה. לא כל הסיכונים הם לחימה במחבלים הפלשתינים בעזה. אחד מהם הוא היכולת לחיות במחיצת ערביי ישראל. המבחן מתקיים דווקא בימים קשים.

הרי מובן שלאחר הטבח בירושלים רוצה כל אם עברייה כי בנה יורחק מטווח הסיכון. גם מובן מדוע היא חושדת בערבי העובד לתומו ברחוב ובגן הילדים ובסניף הדואר, שמא הוא זומם לפגוע בילדה ומחביא בבגדיו אקדח וסכין וגרזן. לא נכון ולא נבון לזלזל בחרדה ולפטור אותה כבהלת שווא. צריך להכיר בה, ולהבין כי היא ממשית, ולומר כי זה חלק מהבט"ש - רצון לקיים יחסים הוגנים עם המיעוט אף שהדבר מעלה את מפלס הסיכון. רק כך תוכל הציונות להגיע ליעדה הסופי.

כמו חייל ושוטר שיודעים מה הסיכון בלכתם לאורך גדר הצפון תחת מארון א־ראס, כך גם האזרח אשר מבקש להגביר את הביטחון ואת בדיקת הערבים הבאים לעירו, אבל אינו נמנע מלהתערב בהם ולשבת עימם בגינה הציבורית ובבית הקפה. כמעט הייתי אומר כי זימון הקבלן הערבי לעבוד בבית היהודי או בגן הילדים הוא שירות לאומי.

לא רק בבית ובשכונה. בשם המערכה שמנהלת ישראל לביסוסה כיהודית וכדמוקרטית חייבת המשטרה ליצור תנאים שאוהדי בית"ר ירושלים יוכלו לצפות בתחרות עם בני סכנין באיצטדיון דוחא. גם אוהדי סכנין בגומלין בטדי. כל מי שלא ערק מהמערכה אלא מקיים אותה בארץ בגופו ובחייו ובנפשו ובחריקת שיניים, מבין כי שימור המסגרת הנורמלית הוא התקדמות חיונית בבט"ש המעיק של היהודי במולדתו.