למה ליברמן קידם את החוק למען נוני?
בשולי החרפה שאירעה בכנסת, ייזכרו שמות המצביעים בעד חוק הבושה, קואליציה בלתי קדושה שחברה למלא רצונו של טייקון תקשורת אלים בשם נוני מוזס. איתן כבל הוא שליח קטן בינות עבדים רבים של אדונו האלים. האלימות ש"ידיעות אחרונות" השליט בציבוריות הישראלית התבטאה בפחדנותם של רבים מהח"כים שלא הצביעו נגד התועבה.
"ישראל היום" שינה את מערך הכוחות בתקשורת הישראלית, לטובת יתר דמוקרטיזציה של השיח הציבורי. מוזס מבקש להחזיר לידיו את הכוח לשלוט בפוליטיקה הישראלית - ובעצם על חיי כולנו - כפי שהיה לא מכבר, כאשר "ידיעות" היה מונופול. גם כיום "ידיעות" מקדם סל ערכים שלרוב מנוגד לסל הערכים של הציבור השמרני־ימני. "ישראל היום" מציע אלטרנטיבה שמגישי החוק מבקשים לחסל.
הצעת החוק מבקשת כביכול לדאוג לעיתונות המודפסת מפני עיתונים המחולקים חינם ובנויים על מודל כלכלי אחר. היא מזכירה את התנגדות עובדי הדפוס למעבר לעידן הדיגיטלי או של עגלוני הכרכרות לעידן המכוניות. אבל בדבריו, שלא במפתיע, התייחס כבל לתכנים של העיתון כסיבה לפגיעה בו. ממש כפי ששרת המשפטים - אוי לאותה בושה - הצהירה, שתמיכתה בחוק היא משום שהעיתון מקדם "השקפת עולם שבעיניי מנוגדת לאינטרסים של מדינת ישראל". ואמות הספים לא הזדעזעו! בתו של איתן לבני, קצין האצ"ל, שחררה לבנת חבלה בקודש הקודשים של החברה הישראלית: חופש הביטוי.
כדאי שלבני לא תישא את שם הדמוקרטיה לשווא, ותשאל את אנשי המשפט, מימין ומשמאל, על אי־חוקתיות החוק הטמא, על פגיעתו בדמוקרטיה ובחופש הדיון והביטוי. אין מקום בדמוקרטיה להתייחס לתכני כלי תקשורת כסיבה לסגירתו, זולת אם הוא קורא לאלימות או למרד. חוק החרפה הוא אות קין על מצחם של הטוענים לדמוקרטיה ולחופש הביטוי; מרב מיכאלי, למשל, עפר שלח, או רות קלדרון שרוממות הדיון התלמודי בפיה, אבל בידה הצביעה נגד הרחבת שוק הדעות.
הבושה שבהצעת החוק נוגעת גם לאנשי העקרונות שהצביעו בעדה. מה היה חושב יצחק שמיר על בנו יאיר, או חיים לנדאו על בנו עוזי, שהצביעו נגד חופש הביטוי של המחנה הלאומי? לא בכדי הזכרתי ח"כים מ"ישראל ביתנו". החוק קודם בידי אביגדור ליברמן המקיים מערכת יחסים הדוקה עם נוני מוזס. מדובר בפוליטיקאי מוחמא במיוחד ב"ידיעות". אולם בעוד ליברמן מחובק, הציבור השמרני־ימני שהוא טוען לייצגו, מותקף פעם אחר פעם בעיתון שפעם היתה לו מדינה והיום יש לו עיתון מתחרה לסגור.
ליברמן טוען שמפלגתו משתייכת לימין. הנה, בשעת המבחן, התגלה שמדובר במפלגה מתחזה שגנבה קולות מהמחנה הלאומי לרעת תאוות כוח ונקמנות אישית. איש אינו יודע מה באמת חושב ליברמן בנושא כלשהו, למעט שיסוי הציבור בערבים, וקרוב לוודאי שלא הוא האיש שיגן על ארץ ישראל. אירוניה היא שאחמד טיבי וח"כים ערבים חברו לליברמן בנושא. בפעם הבא שטיבי יצווח על חופש הביטוי וזכויות המיעוט, נופפו בפניו את הצעת החוק שהצביע בעדה.
אתמול היה יום שחור לדמוקרטיה הישראלית. אבל אפשר להתעודד מעוצמת ההתנגדות לתועבה שעברה בכנסת; התנגדות מימין ומשמאל, אנשי רוח ומשפט, מחנכים והוגים, ותמיכה מהציבור הרחב. "ישראל היום" יצמח מזה. הגענו כדי לשנות את המונוליתיות של התקשורת הישראלית ולהוסיף קול מרכזי שנעדר והושתק. נמשיך לעשות זאת עוד הרבה שנים, כשאיש לא יזכור את מגישי חוק החרפה.
