בכל פעם שישראל מודיעה על תוכניות בנייה באחת משכונות ירושלים שמעבר ל"קו הירוק" נשמעות, כמעט בדרך שיגרה, זעקות שבר מצד דוברים אמריקנים ואירופאים, כגון הצהרתה של דוברת מחלקת המדינה ג'ן סאקי, כי תכנון הבנייה בירושלים אינו עולה, כביכול, בקנה אחד עם הרצון המוצהר של ישראל בפתרון "שתי המדינות". הדוברת לא טרחה להסביר מדוע בניית דירות או הוספת חדרים לדירות קיימות בשכונות יהודיות, שבכל הסדר מדיני אפשרי תהיינה ממילא חלק ממדינת ישראל - הן על פי הסיכומים בין הנשיא ג'ורג' וו. בוש לאריאל שרון והן על פי "מתווה קלינטון" - סותרות את פתרון "שתי המדינות" (אלא אם כן מישהו סבור שהמדינה הפלשתינית המתוכננת תשתרע לתוך ירושלים היהודית או לפחות תקיף אותה בטבעת חנק ערבית).
הגינויים האלה, לא רק שאינם הגיוניים וסותרים מוסכמות, אלא שהם מדרבנים את הפלשתינים להמשיך בעמדותיהם העיקשות לגבי כל הסדר מדיני אפשרי, ובמצב הרגיש הנוכחי בירושלים אף גורמים להגברת האלימות. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים איתר שר הביטחון משה דיין את השטח שעליו תקום שכונת גילה, וכשמישהו העיר לו שזה מעבר ל"קו הירוק", נעץ דיין את מבטו בקרקע והשיב: "איני רואה כאן שום קו ירוק".
אך אין זה רק שישראל אינה מכירה עקרונית ועובדתית בקו שסומן ב־1949 בעיפרון ירוק עבה על מפת שביתת הנשק כגבולה המזרחי, אלא שמאז 1967 היא קיבלה החלטה אסטרטגית שאין לחזור לעולם למצב שבו אויב יוכל לצור על ירושלים מכל צדדיה ואף לנתק אותה משאר חלקי הארץ, כפי שכמעט אירע במלחמת השחרור והיה עלול לקרות גם במלחמת ששת הימים. ישראל, על ממשלותיה השונות, החליטה ועשתה, ואחד האמצעים העיקריים שננקטו, וננקטים, הוא "עטיפת" ירושלים בשכונות וביישובים יהודיים כדי לשבור את הרצף הפלשתיני שסביבה. הפלשתינים מבינים זאת היטב, ודווקא לכן הם מתנגדים לבנייה הישראלית במקומות אלה.
תמוהה ומקוממת היא דווקא העמדה האמריקנית, שעומדת בניגוד להכרזות של הנשיא הנוכחי ושל אלה שקדמו לו, שהם מכירים בצורכי הביטחון הישראליים, או כפי שאמר פעם הנשיא לשעבר קלינטון: "אנחנו מתנגדים להתנחלויות, אך לא לבנייה לצורכי ביטחון". במה מדובר בעצם?
גבעת המטוס נמצאת בדרום ירושלים, צמודה לרמת רחל, ולא במזרחה, כפי שנראה, אגב, בבירור דווקא במפה שהופצה על ידי שלום עכשיו. הפקרת השטח הזה היתה תוחבת אצבע גסה לתוך ליבה של ירושלים העברית.
רמת שלמה שבצפון ירושלים מהווה חיץ אסטרטגי חיוני בין השכונה ומחנה הפליטים שועפט לרמת אשכול וסנהדריה, והיא נבנתה, אגב, על מה שהיה שטח הפקר ולא באזור שהיה לפני 1967 בכיבוש ירדני.
שכונת הר חומה נבנתה על קרקע ש־70 אחוזים ממנה היו בבעלות יהודית עוד משנות ה־40 של המאה הקודמת.
אלה דוגמאות אחדות, והן מצטרפות לשכונות נווה יעקב, תלפיות מזרח, פסגת זאב ורמות.
לפני ימים אחדים קבל רונלד לאודר, ראש הקונגרס היהודי העולמי, בראיון עם יעקב אחימאיר, על מחדלי ההסברה הישראלית, וגם בכירים בלשכת ראש הממשלה שותפים לדעה זו. ההסברה כלפי חוץ, אף הטובה ביותר, אינה אמנם חזות הכל, אך לעובדה שאיננו מדגישים די הצורך את ההיבט הביטחוני של "עוטף ירושלים" יש כנראה גם סיבה נוספת: חוגים בימין הקיצוני מתנגדים עקרונית ואידיאולוגית להעלאת טיעונים ביטחוניים בקשר לבנייה ולפעולות אחרות שלנו ביהודה ובשומרון וכן בירושלים, מהנימוק שהרי זו זכותנו ההיסטורית שאין להוסיף עליה טיעונים פרגמטיים, כולל ביטחוניים.
זו טעות - והגם שאין לערער על זכות עקרונית זו, הצגת ההיבטים הביטחוניים היסודיים בנוגע לשכונות השונות בעוטף ירושלים בוודאי אינה גורעת מהצדק שבעמדותינו, אלא להפך.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
