נסיון ההתנקשות בחייו של יהודה גליק אתמול בירושלים מציב את הר הבית, כמו ב־1929 (מאורעות תרפ"ט), וכמו ב־2000 (האינתיפאדה השנייה) במרכזו של המאבק היהודי ערבי על ירושלים, ומחדד מאד את הויכוח הדתי על ירושלים וקודשיה. משה דיין, שאסר ב־1967 תפילת יהודים בהר, ביקש למנוע מהסכסוך הלאומי להפוך לסכסוך דתי, אבל בפועל נכשל בכך. בשתי הדתות כרוכים הדת והלאום זה בזה. לא כאן ולא שם יודעים או יכולים באמת להפריד בין השניים.
גליק נאבק נגד הסטטוס קוו הדייני בכל נפשו ובכל מאודו. הוא עלה להר מאות אם לא אלפי פעמים, ניהל מאבק חובק עולם כדי שהממשלה תתיר תפילת יהודים בהר, ואגב כך הפך לסדין אדום בעיניהם של המוסלמים, הסבורים (כפי שהגדיר זאת אבו מאזן), שהיהודים מטמאים את אסלמיותו של הר הבית.
הכדורים שנורו לעבר גליק, אדם סוער, אך גם תמים מעט, ישר מאד ורחוק מכל בדל של אלימות, כוונו לכן לעברם של אלפי היהודים שצובאים כבר ימים וחודשים ארוכים על פתחו של ההר, ומבקשים לממש את כבשת הרש האחרונה שממשלות ישראל הותירו להם שם: ביקור בהר, המקום המקודש ביותר לעם היהודי, והשלישי בקדושתו בלבד לדת המוסלמית.
נסיון ההתנקשות בחייו של גליק בעיצומה של האינתיפאדה הירושלמית, מזכיר מאד את רצח השר רחבעם זאבי בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. כאן ושם ביקשו המתנקשים לפגוע ולחסל את מי שהפך לנוטר האדוק ביותר של שלמות ירושלים וקודשיה. גליק האמין שמאבקו הבלתי פוסק למען תפילת יהודים בהר יצליח. הוא הביא להר אלפי אנשים, הדריך אותם בצפונותיו, ואימץ את ילדי חבריו הטובים יצחק וטליה איימס (מהעולים להר), שנרצחו לפני ארבע שנים בפיגוע ירי באיזור חברון. גליק היה למעשה ל"גרשון סלומון" של שנות ה־2000, אבל פעיל יותר, נמרץ יותר ונחוש יותר. סלומון, מתנועת "נאמני הר הבית", מוגבל בכניסה להר כבר כמעט עשרים שנה. גליק, שהמשטרה ביקשה למנוע ממנו כניסה להר הבית, נאבק נגד ההחלטה בבתי המשפט, ולא פעם זכה והכריח את המשטרה לאפשר לו לחזור להר.
כעת צפויים תנועות הר הבית וציבורים גדלים והולכים להעצים את תביעתם לממש את זכות התפילה בהר. כשמנגד מתגבש, כמו בשנים עברו, ציר כלל ערבי־איסלאמי, נגד פגיעה באופיו המוסלמי של ההר, ציר שבו שותפים ידידים ואוייבים מרים: מירדן ומצרים ועד חמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הפעם עם זאת - המאבק גלוי, בוטה ואלים פי כמה.
"הפתרון" הקל ביותר לכאורה עתה, הוא לסגור את הר הבית בפני כולם, גם בפני המוסלמים, עד שהרוחות ירגעו. בחודשים האחרונים איים השר לבטחון פנים אהרונוביץ' לעשות זאת. הפתרון הקשה, אבל הצודק יותר, הוא לאפשר סוף סוף ליהודים לממש את המעט שממשלות ישראל מאפשרות להם בהר - לבקר בו; להפסיק ולהכיל את האלימות המוסלמית על ההר; להגביל בחוק או באמצעות תקנות לשעת חירום, את כניסתם של חברי הפלג הצפוני של ראאד סאלח ושל אנשי החמאס וחיזב אל תחריר להר הבית, וגם להבהיר לידידנו הירדנים, שעם כל הכבוד והרגישות והיחסים המיוחדים - הר הבית קדוש לא רק להם, אלא גם לנו, ולנהוג בו כמנהג בעל בית: תקיף ונדיב כאחד.
לפני כשנה וחצי, לקראת יום ט' באב, יזמתי בשותפות עם חברי ארנון סגל, כנס תחת הכותרת 'הר הבית בידינו'? שהתארח אף הוא במרכז בגין, שלידו נורה יהודה גליק. הדוברים היו אחרים ובעלי השקפות שונות, מהשופטת דליה דורנר ועד הרב יובל שרלו - אך לא היה איש שחשב שבהר הבית נעשה צדק. עכשיו הזמן להיות גם צודקים וגם חכמים. לגליק, צריך לאחל רפואה שלמה ומהירה, אבל לדאוג לרפא ולחבוש פצעים גם בהר ובירושלים, ובעיקר לגלות אפס סובלנות והכלה לטרור ואלימות.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
