כעס אינו תחליף למדיניות

התפרצותה של סביבת הבית הלבן על רה"מ נתניהו באמצעות כתב החצר ג'פרי גולדברג, מיטיבה להמחיש עד כמה התרחקו "כל אנשי הנשיא" ממורשתו של הנשיא תאודור רוזוולט. לפני יותר ממאה שנים צרב רוזוולט בזיכרון הקולקטיבי של האומה האמריקנית ומנהיגיה את האימרה "דבר ברכּוּת אך שא עימך מקל גדול". היה זה שיעור בהלכות הדיפלומטיה התבונתית מבית היוצר של נשיא דגול, ששיגר איתות של אזהרה ליורשיו וביקש להניא אותם מצחצוח חרבות מתלהם אך ריק מתוכן ומבלי שיעוגן בכוונות לפעולה ממשית. לשיטתו של רוזוולט, מדיניות החוץ אמורה לשקף מתאם ואיזון בין מישור היעדים לבין מכלול הכלים, הטקטיקות והאמצעים שנועדו לקדמם. לפיכך, גרס, האמינות המתבקשת ביחסי החוץ תושג לא כתולדה של הצהרות לוחמניות אלא דווקא כתוצאה של דיפלומטיה שקטה ושיטתית.

בתוך מורשת זו, האיום בכוח (או השימוש בו) מהווה אמנם נגזרת בלתי נמנעת משבירתם של כללי המשחק ומחציית הגבולות, אך בדרך כלל נותר ברקע הדברים כנדבך, ולא כמסד לניהולה של מדיניות החוץ. מה שמתרחש לנגד עינינו בזירה האמריקנית־ישראלית מדגים, כאמור, את ההפך המוחלט. את מקומו של הדיאלוג המפויס והענייני בסוגיות השנויות במחלוקת תופסים לאחרונה הבזקי זעם ותסכול, שאין מאחוריהם שום יכולת נשיאותית לנקוט צעדי ענישה ועיצומים ממשיים. באותה מידה שמתקפתו הפומבית של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר על ראש הממשלה יצחק שמיר על רקע כישלון יוזמתו במישור הישראלי־פלשתיני במארס 1990 ו"ההזמנה" ששיגר לישראל להתקשר לבית הלבן (תוך אזכור מספר הטלפון שלו) כאשר תהיה מוכנה לחידוש המו"מ, לא תרמה דבר לשבירת הקיפאון, כך גם הפעם אין ההסתערות המילולית מלווה במנופי לחץ אפקטיביים. שכן, אובאמה מודל אוקטובר 2014 רחוק מאוד מן הדגם המקורי של נשיאותו, שהיה רווי בתקווה לתמורה גורפת באורחותיה של האומה האמריקנית.

ואכן, המדובר היום בנשיא שהפופולריות הציבורית שלו נמצאת בשפל, ושבחירות הביניים לקונגרס הפכו בפועל למשאל עם על אודות איכות מנהיגותו. כל הסימנים מצביעים על כך (הגם שהדבר אינו ודאי בשלב זה), שהמפלגה הדמוקרטית תאבד את הרוב השברירי שממנו היא נהנית כיום בסנאט, וכך תותיר את אובאמה כשהוא מחושק על ידי שני בתי מחוקקים לעומתיים ועוינים (בית הנבחרים נמצא בשליטה רפובליקנית מאז בחירות הביניים של 2010).

על רקע תסכול עמוק זה ועל רקע האפשרות המסתמנת, שהשנתיים האחרונות של כהונתו יהפכו את אובאמה לברווז משותק, ניתן להבין את סידרת השתלחויותיהם האחרונה של "כל אנשי הנשיא" בישראל. שכן, אם אכן יתממשו התחזיות, יישאר אובאמה ללא מנופי לחץ חקיקתיים כלשהם על נתניהו, והצווים הנשיאותיים , שבאמצעותם ינסה למשול, לא יוכלו להוות תחליף הולם לפעילות חקיקתית בעלת לגיטימציה וקונצנזוס רחב.

העובדה שרשימת הישגיו צנועה ודלה למדי, ושפריצת דרך מדינית איננה נכללת בה חרף מאמציו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, לבטח תורמת לתחושת אכזבה ותסכול זו. כתוצאה מכך, למרות שחילוקי הדעות שבין וושינגטון לבין ירושלים במישור הפלשתיני אינם חדשים, אופיו הבוטה של השיח המתנהל בין בעלות הברית, שהגיע לשיאו בהידרדרות לרמה של עלבונות אישיים כלפי ראש הממשלה היישר מסביבתו המיידית של הבית הלבן, הוא חסר תקדים ומהווה העצמה והחמרה רבתי של המשברים הראשוניים, שהעיבו על מסכת "היחסים המיוחדים" עוד באביב 2010. כך חברו זה לזה היעדרם המוחלט של תנאי חיבה כלשהם בין הנשיא האמריקני לבין ראש הממשלה הישראלי, עם מצוקתם הפנימית המחמירה של כל אנשי אובאמה, כאשר התולדה מכך הנה הסלמה והקצנה רבתי באופייה של התקשורת שבין השותפים לדרך. העובדה שהסלמה זו עתידה, ככל הנראה, להיות מוגבלת בעיקרה למרחב הרטורי והדקלרטיבי היא, כמובן, סוגיה נפרדת לחלוטין.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!