"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

זה הבית, תנסו לתקן מבפנים

,עודכן

אפשר לומר שהמילקי, שכה אהוב על הישראלים, עבר טרנספורמציה: ממעדן חלב פופולרי לכלי שאולי יניע מחאה חברתית. הוא גם בין הגורמים שהפכו לאחרונה את ברלין לעיר מאוד פופולרית בישראל. לא כיעד תיירות אלא כיעד לגור בו. כאילו לא חלפו להן 69 שנים מאז תום מלחמת העולם השנייה והשואה, עוברת העיר אידיאליזציה, משל מדובר בהתגשמות כל החלומות שלנו, אף על פי שמה שרואים מכאן שונה לחלוטין ממה שרואים משם. משום שבמרבית כלי התקשורת מבליטים בעיקר את מה שטוב שם, בלי שום סיפור על ניסיונות כושלים של ישראלים או חזרה מהניכר. ומאחר שהגרמנים לא באמת רוצים את כל הישראלים, מה שעולה על סדר היום הוא מחאה חברתית חדשה.

אחד המניעים של המחאה החברתית הקודמת היה הקוטג'. אותה מחאה הצליחה לשנות את השיח הציבורי אך לא באמת הובילה לשינוי המצב. מרבית הציבור בישראל לא מבין כי אותם גורמים שלהם הוא מצביע ושמהם הוא תובע אחריות לחייו – היינו הפוליטיקאים שלנו, ובהם שרים וח"כים – הולכים ומאבדים את סמכויותיהם לשנות ולהשפיע. המשוואה הפוליטית בדור האחרון היא בקשת אחריות מחברי הכנסת שלנו בלי לתת להם סמכות. עד שלא נבין שכל רצון כן ואמיתי של כל פוליטיקאי בישראל להוביל שינוי לטובה נתקל בסחבת ביורוקרטית של הפקידות הממשלתית והעירונית ובמכשולים מעיקים של יועצים משפטיים - לא נוכל באמת להוביל שינוי. הנה כי כן, בואו נניח שהציבור ייצא שוב לרחובות ויבקש אולי להעלות על עצמו נבחרים חדשים. המציאות לא תשתנה.

לא אחת מצביע השמאל בישראל על ההפרטות כמקור למירב הבעיות שלנו. את ההנחות הללו אפשר להפריך בנקל. מה שלא פחות חשוב הוא שמה שהופרט באמת הוא האחריות העצמית שלנו והנטייה הגוברת שלנו להאשים את כולם במה שמטריד אותנו - אבל רק לא את עצמנו.

מייסדי הציונות ותומכיה הבולטים הצטיינו בעבר בלא מעט אחריות עצמית ובמעשים בלתי נגמרים, אך מה שבלט, אולי יותר מכל, היה שאף שהיו זמנים שבהם המציאות היתה קשה ובלתי אפשרית, הם נשארו כאן ולא עקרו למקום אחר. ושלא יהיו אי הבנות: הציונות עברה משברים שבהם מספר היורדים התעצם. כך למשל ב־1927 מספר היורדים מהארץ עלה על מספר העולים. אין גם לשכוח את האימרה הנפוצה ב־1966, שנת מיתון מפורסמת בהיסטוריה הישראלית, שבה נאמר ש"האחרון יכבה את האור". אבל האור לעולם לא נכבה ולא ייכבה.

מה שנחוץ הוא להילחם מבפנים. מחירי המזון גבוהים? בואו ניצור אלטרנטיבות עסקיות. מחירי הדיור גבוהים? בואו נילחם בגורמים הביורוקרטיים שמשפיעים על מחירם. כמו אבותינו וסבינו נקבל אחריות על עצמנו ונשנה את חיינו. ההיסטוריה מוכיחה שזה בוודאי אפשרי.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אלי ורד חזן

מנהל אגף ההסברה וקשרי חוץ של הליכוד

כדאילהכיר