השבת לא נקרא בבתי הכנסת בפרשת השבוע. לא שכחה ולא תקלה יש כאן, אלא כיוון שיום הכיפורים חל בשבת, נוהגים אנו לקיים את תקנתו הקדומה של משה רבנו לקרוא בכל חג בענייני החג.
מגמת התקנה היתה להפגיש בכל חג את העם עם התכנים שלו כפי שנוסחו במקרא, ואמנם עיקר הקריאה יעסוק בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש. עבורנו זו הזדמנות מצוינת להעמיק בשאלה מדוע נבחר יום זה להיות יום הכפרה של האומה לדורותיה. התורה אינה מזכירה ולו ברמז את התשובה לשאלה זו.
לפי מסורת חכמינו, מעמד הר סיני היה ביום השישי לחודש סיוון. משה עלה בעקבות זאת אל הר סיני ושהה שם ארבעים יום כדי ללמוד את התורה. כשירד מההר ובידיו לוחות הברית, זה היה בשבעה עשר בחודש תמוז. כיוון שראה את העם מתהולל סביב עגל הזהב ומשתחווה לו, שבר את שני הלוחות שבידיו ופגע בראשי המסיתים בעם שיזמו את מעשה העגל.
למחרת היום עלה פעם נוספת להר כדי לפייס את האלוקים, אולם הפצרותיו נענו בשלילה. ארבעים היום הללו תמו בעשרים ותשעה בחודש אב. למחרת, ביום אחד בחודש אלול, עלה בפעם השלישית להר ואז אחרי ארבעים יום מאומצים, שבהם לא אכל ולא שתה ועמד כל העת בתפילה, התקבלו תחינותיו והאלוקים סלח לעם ישראל והסכים להעניק לו לוחות חדשים של תורה.
היום הארבעים הוא יום הכיפורים שבו סלח השם לעם על מעשה העגל (חודש אלול נקבע כחודש של אמירת סליחות בשל הסליחות שאמר משה על ההר באותה עת).
מאליה צפה השאלה מדוע בגלל העובדה שפעם, לפני שנים רבות, סלח השם לעמו ביום הזה נקבע היום כמועד קבוע לסליחה ולכפרה? סביר להניח שהיו אירועים נוספים שעליהם אלוקים סלח לאדם. מתברר שחטא העגל אינו עוד חטא מני רבים, אלא מדובר באירוע מכונן.
חכמינו השתמשו במילים בוטות בבואם לתאר את שרשרת האירועים המדוברת, "עלובה הכלה שזינתה בבית חמיה". דהיינו, יש בגידה ויש בגידה. זה לא אמור לקרות, אבל יש פעמים שהאישה לא מפגינה נאמנות לבעלה או להפך. אבל לבגוד בבעל בעוד הרעיה מתגוררת איתו בבית הוריו ועברו ימים מועטים מאז החופה - זו שפלות מהסוג הירוד ביותר.
אלו המילים שבהן משתמשים חכמינו בבואם לתאר את חטא העגל. העם זה עתה יצא ממצרים עמוס בחוויות מדהימות של ניסים וישועות כגון עשר המכות וקריעת ים סוף, והנה האלוקים נגלה אליהם וניתנת להם תורה. כל הנדרש מהם הוא לא להכניס אלים אחרים לתוך הבית ולא להתעסק עם פסילי זהב וכסף.
מדובר לכאורה בדבר פעוט יחסית. אך עברו ימים אחדים והנה הם מכניסים את האויב אל תוך בית האלוקים ועוד מעיזים לומר "אלה אלוהיך אשר הוציאוך מארץ מצרים". לא בכדי משה שובר את הלוחות. האלוקים מחשב את מעשיו אף הוא ואומר למשה, אולי נחליפם בעם אחר.
משה פותח במסע תחנונים כמעט בלתי אפשרי. האם יוכל האלוקים לסלוח על פגיעה נוראה שכזו? חכמינו אומרים באחד המדרשים המופלאים על רחל אמנו שבאה אל האלוקים ואומרת לו: אני הייתי מוכנה להכניס צרתי לתוך ביתי, אך אתה המשך לאהוב אותנו למרות שהכנסנו צרתך (פסלים) לתוך ביתך.
שפת הדימוי של עגלי הזהב לאישה הנבגדת על ידי בעלה היא שפה קבועה לאורך כל התנ"ך, שפה המעידה על גודל השבר. והנה, מגיע היום, עשרה בתשרי, היום שבו החליט בורא עולם כי אפשר למחול לעם ישראל על החטא החמור של כפיות הטובה והבוגדנות.
זה יום של ציון דרך למין האנושי. אם אלוקים סלח לעמו ביום ההוא, סימן הדבר לנו כי אפשר לתקן גם אחרי שירדנו לשפל המדרגה. אות הוא לנו בני האדם שהאלוקים חפץ בתיקוננו ולא בהענשת הרשע.
יום הכיפורים הוא סימן לכל אדם שאף פעם לא מאוחר להשתנות ולהשתפר. לא בכדי אמרו חכמים שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו