ברית אזורית: לא לפסול, אך להיזהר

במהלך "צוק איתן" וגם אחריו, עמד רה"מ נתניהו על חשיבות הקשרים ההולכים ונרקמים בין ישראל לחלק הסוני המתון בעולם הערבי, ובייחוד לבין מצרים שעימה אנו חולקים אינטרסים הן בנושא הפלשתיני ובסיני והן בתחומים אחרים. שותפות האינטרסים האזורית הזאת מתבססת בראש ובראשונה על העמדה האחידה נגד הגרעין האיראני ושאיפותיה ההגמוניות של טהרן, ועל המאבק באיסלאם הפוליטי מבית היוצר של "האחים המוסלמים," שדאעש הוא הביטוי הקיצוני ביותר, אך לא היחידי, שלו, והכולל גם את חמאס המסכן את עצם אושיות קיומן של רוב מדינות האזור.

גורמים נוספים היו האכזבה והחשש של המדינות האלה ממה שנראה להן כפסיביות, ואף ההתעלמות, של ממשל אובאמה מהסכנות הנ"ל - גישה שבאה לידי ביטוי בהצהרתו שארה"ב תעביר את ציר הפעילות המדינית והביטחונית שלה מהמזרח התיכון למזרח הרחוק. ישראל קראה נכון את המפה, כשהעדיפה את יוזמת מצרים להפסקת אש ב"צוק איתן" מזו שנשענה על קטאר וטורקיה תומכות חמאס, והיא שותפה לחששות של המדינות הנ"ל, אך היא אינה רוצה ואינה יכולה, כמובן, להפנות עורף לבעלת בריתה המסורתית והנאמנה ביותר, ארה"ב.

ברם, סלילת נתיב אל הברית האסטרטגית עם מצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, כוויית ובחריין, אינה סותרת את היחסים המיוחדים עם אמריקה. יתרה מזאת, אינטרסים ובריתות יכולים להשתנות במהירות, כל שכן במזרח התיכון, ויהיו החישוקים הפרגמטיים שקושרים כעת בין האינטרס הישראלי לזה של ציר המדינות הערביות המתונות הדוקים ככל יהיו - הם לא יהיו תחליף לברית עם ארה"ב ולא ליכולתה של ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה.

גם הרשות הפלשתינית אמורה להיות חלק מהציר הסוני המתון הזה (הגם שהשיקוצים שהושמעו בסוף השבוע על ידי כמה ממנהיגיה מעלים ספק רב לגבי "מתינותה"), וסביר להניח, אפוא, שמצרים, סעודיה ובעלות בריתן האחרות תהיינה מעוניינות שייפתח מהלך מדיני בין ישראל לרשות הפלשתינית. מהלך כזה יסלק את המטרד המתמשך הזה מסדר היום, ובאופן ספציפי יחליש את חמאס, קטאר וטורקיה ויאפשר הפניית עיקר המאמץ כלפי האיסלאם הקיצוני הסוני והשיעי וטיפול במורסה הסורית, העיראקית והלובית. על פי ידיעה בלתי מאושרת, מצרים אפילו העלתה רעיונות יצירתיים כדי לסייע לפתרון הבעיה הפלשתינית, וגם בסעודיה החלו להבהיר "שישראל אינה אויב".

לישראל בהחלט יש עניין עקרוני וקונקרטי בקידום המהלכים האלה, גם אם אין להגזים בתקוות להצלחתם, בפרט מפני שאבו מאזן אינו מראה סימנים לנכונות להיכנס למו"מ אמיתי עם ישראל. גם אם בלחץ מדינות ערב המתונות ישנה את עמדתו הסרבנית, אין כל ביטחון שהאיום של חמאס, שהוכה אמנם בעזה אך זוכה לתמיכה רבה בגדה המערבית, יאפשר לו זאת. למרות זאת, ייתכן שנפתח דף חדש בהיערכות המדינית של האזור, במציאות המצדיקה גם צעדים בוני אמון.

בינתיים הוקמה גם הקואליציה בהנהגת אמריקה למלחמה בדאעש, שבאחד מעיתוני אמריקה זכתה לשם האירוני "קואליציה של אלה שרוצים ואלה שאינם יכולים", אך יש לברך על עצם החלטתו של הנשיא אובאמה. עם זאת, בעלות בריתה הערביות של אמריקה עדיין אינן משוכנעות שמהלך זה משקף תפנית אמיתית בהתנהלות האמריקנים לגבי המזה"ת, ובינתיים גם מתברר שארה"ב תגביל את מעורבותה במלחמה להפצצות מהאוויר. יש לשער שכמו ב"צוק איתן", גם כאן ייפגעו גם אזרחים, והנשיא יצטרך להסביר שזה בלתי נמנע במלחמות נגד טרוריסטים שהופכים את האוכלוסייה האזרחית למגינים אנושיים.

חרף המגמה שלה לטפח את קשריה הבין-אזוריים ישראל החליטה, ובצדק, שלא לחבור לקואליציה הנ"ל, אף שתסייע בדרכים אחרות, שכן כפי שהאלוף (מיל') דני יתום, ראש המוסד לשעבר, הסביר - רבים מהגורמים שגייסו להצטרף אליה, על פי עברם ואופיים, עלולים בעתיד להוות חלק מחזית הטרור נגד ישראל.