לפני 30 שנה בדיוק הוקמה ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס. מפלגת העבודה שבה לשלטון לאחר שבע שנים באופוזיציה במסגרת פטנט תקדימי - רוטציה מוסכמת מראש בתפקיד ראש הממשלה. פרס, ראש המפלגה שזכתה במנדטים רבים יותר, כיהן ראשון, ואילו יצחק שמיר, ראש מפלגת הליכוד, שזכה בשלושה מנדטים פחות, כיהן במחצית הקדנציה השנייה.
רבים ניבאו כי ההסדר הזה לא יחזיק מעמד, אבל היתה זו ממשלה שהתקיימה במשך חמישים חודשים, וכל אחד משני המנהיגים כיהן את מלוא התקופה המוסכמת.
שנות ה־80 אופיינו בתיקו בין שתי המפלגות הגדולות ובין גושי השמאל והימין. לאחר 29 שנות שלטון מרכז־שמאל וארבע שנות שלטון של מפלגות ימין ודתיים, נערכו שלוש מערכות בחירות שבהן הודיע הציבור לנבחריו כי הוא מתקשה להכריע ביניהם. ב־1981 זכה הליכוד בראשות מנחם בגין ב־48 מנדטים, ואילו המערך בראשות פרס זכה ב־47; ב־1984 זכה המערך בראשות פרס ב־44 מנדטים, ואילו הליכוד בראשות שמיר ב־41 מנדטים; ב־1988 זכה הליכוד בראשות שמיר ב־40 מנדטים, ואילו העבודה בראשות פרס ב־39 מנדטים בלבד. אבל אם בראשית העשור ובסופו נוצר רוב קואליציוני צר לטובת גוש זה או אחר, בבחירות שהתקיימו ב־23 בספטמבר 1984 התגבשו שני גושים שווים של 60 מנדטים, ושום מפלגה לא יכלה להקים ממשלה.
תוצאות הבחירות היו כל כך לא החלטיות, עד כדי כך שמי שבוחן אותן רואה גוף בוחר מפוצל לחלוטין ואינסוף מפלגות אשר נטייתן לשמאל או לימין היתה בלתי מובהקת.
שבע השנים הטובות?
התוצאות היו בסיס לעבודה פוליטית מפרכת שתפקידה לנסות לייצר ממשלה מתפקדת. לכנסת החדשה נבחרה סיעה אחת עם חמישה מנדטים, שלוש סיעות עם ארבעה ח"כים, שלוש סיעות עם שלושה ח"כים, שלוש סיעות עם שני מנדטים ושלוש סיעות עם מנדט אחד.
המערך והליכוד עשו ניסיונות למשוך סיעה זו או אחרת לצידן, אבל עד מהרה התברר כי מדובר בתיקו. לאחר שורה קצרה של התייעצויות נראה היה שהדרך היחידה להביא להכרעה היא לעשות מה שלא נעשה אף פעם בישראל: להביא לבחירות נוספות ולנסות לשכנע את הציבור להעניק למישהו רוב.
היה זה אריאל שרון שהציע את רעיון הרוטציה, בפגישה חשאית בביתו של ידיד משותף. הטענה היתה כי דווקא המחלוקת הקשה בציבור זקוקה למהלך בלתי שגרתי, שבו שתי המפלגות הגדולות יישבו לשולחן אחד ויקימו קואליציה משותפת, לאחר שבע שנים של עוינות קשה מאוד ביניהן.
המערך והליכוד החלו לקיים ביניהן משא ומתן קואליציוני על הגבלת מספר ההתנחלויות שיוקמו, על שאלת הפרטת קרקעות הלאום ועל שורה ארוכה של נושאים אידיאולוגיים. נושא ראשות הממשלה הושאר בצד. הוא היה הפיל בחדר, שאיש לא דיבר עליו והוסכם כי עניין זה יידון בין פרס לשמיר.
אבל כבר לקראת סוף המועד שניתן לפרס על ידי הנשיא, הם כבר ידעו היטב כי יסכימו לרוטציה. השאלה היתה רק מי יהיה ראשון, וכיוון שהמערך זכה בבחירות, ופרס העדיף להיות ראשון, לא נותר מקום רב לוויכוח.
השיחה ביניהם לא היתה שיחה בין אוהבים. הם לא חיבבו זה את זה וכנראה שגם לא העריכו זה את זה, אך שניהם ידעו כי שנואיהם האמיתיים היו בתוך מפלגותיהם: דוד לוי היה שנואו של שמיר, יצחק רבין היה שנואו של פרס, ושניהם המתינו לראשי מפלגותיהם מעבר לפינה. העובדה שגם פרס וגם שמיר נתמנו, למעשה, לראשי ממשלה, מיתנה את הביקורת הפנימית כלפיהם.
הם הקימו ממשלה בלתי אפשרית. הממשלה מנתה 25 שרים, רבים מהם בלי תיק או עם תיק מיותר. מה שלא הוסכם הועבר לקבינט (שנולד אז). בקבינט כיהנו עשרה חברים, חמישה מן הליכוד וחמישה מן העבודה (מפ"ם, על חמשת חברי הכנסת שלה, פרשה מן המערך עם הקמת ממשלת האחדות), וכמעט בכל נושא היו תוצאות ההצבעה ידועות מראש: חמישה נגד חמישה.
משמעות הדבר היתה יתרון עצום לסטטוס קוו. הממשלה הפכה לכנסת: במקום לקיים דיונים ענייניים, נוהלו דיונים רבים רק בעקבות הצורך של שתי המפלגות הגדולות להציג ברבים את עמדותיהן. הקואליציה מנתה 98(!) חברים, עם אמביציה מוגבלת מאוד להצליח בהעברת חוקים והחלטות, ולכן הצליחה האופוזיציה המצומקת, שנשארה להצבעות אל תוך הלילות, להביס, פעם אחר פעם, את הרוב הקואליציוני העצום.
האחריות הקולקטיבית נסדקה באופן שלא תוקן אחר כך. שרים רבים לא חשו אחריות להחלטות הממשלה שהתקבלו בניגוד לדעתם, בעיקר בשני הנושאים העיקריים שהממשלה עסקה בהם במחצית הראשונה: הנסיגה החלקית מלבנון והתוכנית הכלכלית להצלת המשק. תחושת האחריות היחידה היתה לגוש שאליו השתייכו השרים.
במבט של 30 שנה לאחור, אפשר לייחס כמה הישגים משמעותיים לממשלה הבלתי אפשרית הזו, בעיקר בהצלתו של המשק מנפילה לתהום אינפלציונית, ביציאה מלבנון (תוך הקמת "רצועת ביטחון" מסוכנת ומוטעית בדרום לבנון) ובשיקום היחסים עם מצרים כתוצאה מפתרון המחלוקת על אזור טאבה.
פרס היה ראש ממשלה יוזם, שהגיע לתפקידו עם אג'נדה מדינית וכלכלית וניסה לממש לפחות חלק ממנה. שמיר התנגד לחלק ניכר מיוזמותיו, אך היה זהיר מלקרוע את החוט המקשר ביניהם, לפני שנבחר מחדש במסגרת ההסכם לתפקיד ראש הממשלה. שמיר התנגד לנסיגה מלבנון והתנגד לתוכנית הכלכלית, אך פרס השיג רוב לשתיהן, כפי שהשיג רוב להסכם טאבה.
ממשלת האחדות הלאומית דמתה לחיבור בין שמן ומים. כמי שהיה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של פרס, אני יכול להמליץ בחום שלא לחזור על מבנה נוקשה שכזה בעתיד, ובוודאי לא לחזור על רעיון הרוטציה.
האסון הכלכלי של ראשית שנות ה־80 הצריך ממשלה משותפת לימין ולשמאל. האתגר המדיני של הימים הללו מחייב, גם הוא, ממשלת הצלה לאומית. התוכנית המדינית חייבת להיות מוסכמת מראש, ואם לא תתממש - יוכלו מפלגות המרכז־שמאל לפרוש מן הממשלה. ממשלת הרוטציה דמתה לשני אסירים הכבולים בשלשלאות זה לזה, וכמעט כל החלטותיה, ובעיקר אי החלטותיה, נבעו מן הווטו ההדדי.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
