התחייה הלאומית של הסקוטים די מביכה את הבריטים שנדהמו לגלות שלא כל העולם חולק את התשוקה להשתייך לממלכה הלא־כל־כך מאוחדת - והיא גם מעוררת בי הרהורים שאולי, מי יודע, אני אחראי במידה קטנה לפרץ הגאווה הלאומית שפוקדת את העם הסקוטי.
וזה הסיפור. לפני שנים נסענו שני זוגות לטיול בארץ השממה הירוקה. שכרנו רכב וטיילנו. בוקר אחד עצרנו במרכז קניות. כולם ירדו מהרכב כדי לבדוק את המלאי בחנויות, ואני נשארתי בתוכו.
העברתי את מושב הנהג למצב חצי־שכיבה. ברקע התנגנה מוסיקה. עכשיו צריך לומר שתי מילים על אותה מוסיקה. לקחנו איתנו לחו"ל כמה קלטות של מוסיקה ישראלית. אני יודע שזו צרות אופקים, להגיע עם הו־הא ישראלי במקום לספוג את התרבות המקומית, אבל להגנתי אומר שלא אני הבאתי את הקלטות.
ובכן, בדיוק כשעצרנו התנגן אלבום של זוהר ארגוב. נשענתי לאחור, ונתתי לצלילי "הפרח בגני" לבקוע מחלונות המכונית הפתוחים אל מגרש החניה. לפתע שמעתי רחש. התרוממתי והבטתי החוצה. כמה מטרים ממני עצר אוטובוס תיירים. אחרי דקה ירד מהאוטובוס גבר מבוגר. הוא פנה אלי במבטא גרמני ושאל מה זו המוסיקה שמתנגנת אצלי.
לא יודע למה, עניתי לו שמדובר במוסיקה סקוטית עתיקה. הגרמני הימהם "מעניין" והקשיב. אחרי דקה־שתיים שאל הגרמני אם הוא יכול להזמין את שאר התיירים לשמוע. עניתי לו שזה בסדר. הגרמני הלך לאוטובוס, וחזר עם כל יושביו.
וכך ניצבו בסדר מופתי ובדממה מוחלטת, עשרות גרמנים והאזינו ל"מוסיקה הסקוטית העתיקה". זוהר ארגוב עבר ל"כבר עברו השנים", וכמה גרמנים שלפו מסרטות ותיעדו את האירוע התרבותי. הם שמעו ארבעה או חמישה שירים, ואז היו צריכים לחזור לתוכנית הטיול המקורית.
הגבר שדיבר איתי בהתחלה, שהתגלה כמדריך של הקבוצה, הודה לי ואמר שחייבים לשמר את המוסיקה הסקוטית המקורית וכי הוא אישית ינצל את קשריו כדי לעודד את המוסיקה הסקוטית המקורית, באמצעות מימון לטיפוח התרבות הסקוטית. הודיתי לו בשם העם הסקוטי, ונפרדנו.
לאור האירועים בתקופה האחרונה, אני משער שמדי פעם, בביתם בדורטמונד או בפרנקפורט, שולפים משתתפי אותו טיול את קלטות הווידיאו שצולמו במגרש החניה וצופים בהן עם השכנים. הם מקשיבים לצלילי זוהר ארגוב, ובסוף מפטירים: "כבר אז היה ברור שהסקוטים לא יוותרו על הגאווה הלאומית שלהם".
זה אמנם לקח זמן, אבל כמו שאמר פעם השגריר האמיתי של רומניה בישראל, ננסי ברנדס, "הזמנים משתנים, פעם הייתי יכול להיכנס למכולת, לשלם 10 שקלים ולצאת עם חלב, גבינה וגם נקניק. היום זה כבר בלתי אפשרי עם מצלמות האבטחה".
המקום ינחם אותם
חצי האי סיני מלא מטורפים של אל־קאעידה, סוחרי נשים מהג'יהאד האיסלאמי, מקרקפי ראשים מדאעש ועוד כל מיני מבתרי גוויות מארגונים שעוד לא החליטו איך קוראים להם. אז לשם החליט נשיא מצרים לשלוח את הפלשתינים. מעניין.
מאיר וארקדי
ח"כ מאיר שטרית הודיע השבוע כי אם החמאס יסכים לפירוז עזה, יש לאפשר לו להקים נמל.
ובכן, השבוע עברתי דרך הפיאצה בחדרה, בפינה שבה הקווקזים עושים טורנירים בדומינו. ארקדי, אלוף הדומינו באותו בוקר, אמר את אותו דבר: שאם החמאס יסכים לפירוז, הוא יתמוך בהקמת נמל בעזה. ומה שעוד יותר מעניין, שיש לא מעט מן המשותף בין שניהם: לארקדי אלוף הדומינו ולח"כ מאיר שטרית, יש את אותה מידה של סמכות בנושא הזה.
היום הזה
מחקר שפורסם השבוע קובע כי הבריטי הממוצע מעביר שנה מחייו בחמרמורת (הנגאובר). נוכח האירועים בסקוטלנד, נראה שהתקופה עומדת להתארך. זה הרגע ללמוד מהרומנים, שבניגוד לבריטים, מצליחים לשמור על שלמותה של הירושה של צ'אושסקו. ובכן, באוניברסיטה של קלוז' עמד פעם מרצה בחוג לסוציולוגיה וקיים דיון עם הסטודנטים על תדירות חיי המין בממלכה. כשסיים, הציע לסטודנטים לערוך השוואה בין הממוצע במדינה למצב בקרב הסטודנטים. ואז שאל את כולם: "מי מכם, סטודנטים, חוגג במיטה פעם בשבוע"?
כמה אצבעות הורמו.
"ומי עושה את זה שלוש פעמים בשבוע"?
שוב הורמו אצבעות.
"ומי עושה את זה חמש פעמים בשבוע"?
"ומי פעם בחודש"?
"ומי פעם בחצי שנה"?
ולבסוף, "ומי עושה את זה פעם בשנה"?
מהספסל האחורי הורמה אצבע אחת, והסטודנט שהיה מחובר לאצבע קפץ שוב ושוב: "אני! אני!"
המרצה פנה אל הסטודנט המרוחק: "פעם בשנה? אז למה אתה כל כך שמח"?
והסטודנט הסביר: "זה היום! זה היום"!
מי מכיר
אחרי שהפוליטיקאים והעסקנים החרדים הזהירו שמספר החרדים שיתגייסו לצה"ל יצנח בגלל החוקים בנושא, מתברר שהוא לא עולה - אלא מזנק ב־39%. מה המסקנה? שהציבור החרדי יודע לצפצף על מי שמתחזים לרבניו, ושיאיר לפיד מכיר את החרדים יותר מהפוליטיקאים והעיתונאים החרדים.
אבא, אבן
הטירוף הזה, שמאז שנרצחו שלושה נערים, יהודים כל הזמן מיידים אבנים על הרכבת הקלה, חייב להיפסק. הרי אילו היה מדובר בנערים ערבים, המשטרה מזמן היתה עוצרת אותם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
