ירושלים: אינתיפאדה שקטה

"האינתיפאדה השקטה" מתחוללת בירושלים כבר כמעט חודשיים. היא "שקטה", כי התקשורת אינה מספרת לכם עליה. עזה, דאעש והגולן הם עניינים חשובים בהחלט, אבל בינתיים, בשקט בשקט, מבלי שאנו נותנים את דעתנו על כך, ירושלים - מתחלקת לה. אלפי אירועים של תקיפת יהודים, יידויי אבנים, ירי זיקוקי דינור (הלהיט החדש) והשלכת בקבוקי תבערה לעבר יהודים בקווי התפר; עשרות מקרים של תקיפת ערבים על ידי יהודים מתוסכלים, וגם אירועי ירי אחדים שמטפטפים אל תוך ירושלים ומדווחים רק בשולי החדשות.

את ירושלים חוצה עכשיו מחדש "הגיאוגרפיה של הפחד" (מושג שנטבע בימי האינתיפאדה הראשונה). הרבה פחות יהודים והרבה פחות ערבים חוצים את שכונותיהם לכיוון "הצד האחר". "הערבובים" הרבים בין יהודים לערבים, שבימי שיגרה לא הרבינו לשמוע עליהם, הולכים ופוחתים.

מרקמי הנורמליות, דו־הקיום ושיתוף הפעולה, כגון בבתי החולים, בענף התחבורה או בשוק העבודה - עדיין מתקיימים, אבל גם בהם מתגלים סדקים. ביה"ח הדסה הר הצופים (וסביבתו), שמטפל ביהודים ובערבים בעזרת צוות יהודי וערבי, אינו חדל לספוג אבנים ובקת"בים; נהגים ערבים שעובדים באגד או בחברות הסעה מוכים, סתם כך, על ידי חמומי מוח ופורעים יהודים.

אפילו הבדואים בכביש מעלה אדומים בירושלים הפכו לחלק מה"סיפור". בשכונות התפר דוגמת ארמון הנציב שמול ג'בל מוכאבר, או הגבעה הצרפתית שמול עיסאוויה, החלו יהודים להתארגן להגנה עצמית. האיים ההתיישבותיים היהודיים הקטנים בעיר דוד, בקדמת ציון, ברובע המוסלמי או בבית יהונתן מוצאים עצמם לא פעם במצור. גם תופעת השריפות, עשרות רבות, בעיר ובסביבתה, אפילו סמוך לכנסת, קשורה לפעילות עוינת.

שני בניינים, האחד בארמון הנציב והאחר בנווה יעקב, מסמלים את השבר ביחסים בין יהודים לערבים בירושלים; את המפץ שעובר עתה על הבירה. אלישע בן קימון מהמקומון "ידיעות ירושלים" תיעד את הידרדרות היחסים בין הערבים והיהודים שמתגוררים יחדיו בבניינים הללו (בלוק 353 ברחוב המחתרות בארמון הנציב ובלוק 700 בנווה יעקב), לא משהו שניתן להתגאות בו. הרבה גזענות ואיבה הדדיים, אבל אלה רק סימפטומים לאווירה הכללית.

נייר הלקמוס האמיתי שעליו ייכתב בעתיד הסיפור של איחוד או חלוקה בירושלים הוא הרכבת הקלה, שחוצה את העיר מדרום (הר הרצל) לצפון (פסגת זאב) דרך השכונות הערביות שועפט ובית חנינא. במקור נועד כלי התחבורה המתקדם הזה לתת מענה לעומסי תחבורה בכבישים ובתחבורה הציבורית בירושלים. בפועל הפכה הרכבת לסמל דו־הקיום השברירי. בשלוש השנים האחרונות היא שירתה בכל חודש מאות אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים. מספר החיכוכים היה אפסי. הרכבת גילמה את כל מה ששפוי בירושלים. רצח הנער מוחמד אבו חדיר (לאחר החטיפה והרצח של שלושת הנערים) הפך אותה באחת לסמל המהומות, כשמאות צעירים ערבים מצפון ירושלים פרקו עליה את זעמה, הרסו תחנות והשחיתו ציוד יקר.

הרכבת שבה לפעילות כעבור כמה ימים, אבל מאז, כמעט בכל יום, זורקים עליה אבנים ובקבוקי תבערה - כ־100 אירועים עד כה (שניים-שלושה אירועים ביום). העירייה והמשטרה מתעקשות - בצדק רב - להמשיך להסיעה גם דרך השכונות הערביות. עכשיו הרכבת הפכה לדגל דו־הקיום המקרטע. מי שיוריד את הדגל הזה, יניף למעשה דגל לבן.

המשטרה מתגאה במספר עצום של עצורים, יותר מ־600, ובכ־250 כתבי אישום, אבל עובדה שלא השיגה הרתעה. גם במשטרה, לא רק בצה"ל, דרושה יותר יצירתיות. חייבים לשפר את המודיעין, להציף את העיר בעוד שוטרים וחיילים ולהגיע לראשי המתפרעים. אם אין ברירה - צריך להרחיק אותם מירושלים, כפי שנהגו עם הארכי־מסית שייח' ראאד סלאח. בית המשפט יאשר זאת, רק תביאו ראיות. אם לא תמהרו להתעשת - המעבר לאינתיפאדה חמה בבירה הוא רק עניין של זמן.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!