כשלא מוכנים לפתוח את הכיס

אם מנצ'סטר יונייטד וסוונזי היו קבוצות בעלות תקציב, היסטוריה ומעמד דומים, אז סביר שהיה אפשר לקטלג את הפסדה הביתי של הראשונה 2:1 ליריבתה הוולשית במשחק הבכורה של לואי ואן חאל "כהפסד בלתי מוצדק", דווקא לקבוצה שיזמה יותר ובעטה יותר לשער. אם סוונזי היתה קבוצה עם תקציב, היסטוריה ומעמד גדולים משל יונייטד, סביר שהניתוח היה נעשה כך: "ככה זה בכדורגל, הקבוצות המנוסות יותר יודעות להוציא נקודות מהמשחקים הללו".

זהו העניין הראשון שבו לואי ואן חאל צריך לטפל במנצ'סטר יונייטד - יכולת הבית שלה ואלמנט ההרתעה.

הוא ניסה לעשות זאת ברענון משמעותי של השורות. שני שחקנים צעירים שגדלו ביונייטד - טיילר בלקט וג'סי לינגארד - זכו להופעות בכורה - אבל זו של לינגארד נקטעה מוקדם בגלל פציעה. הוא ניסה לעשות זאת גם במסר שכל שחקן יקבל הזדמנות - צ'יצ'ריטו הרננדס בהרכב ומרואן פלאיני ונאני מספסל המחליפים. כלומר: שחקנים שקשורים באינסוף ספקולציות לגבי שחרורם או מכירתם - קיבלו את הצ'אנס שלהם. התוצאה לא היתה משכנעת.

השער השני של סוונזי הביא לתקדים שכותב שורות אלו לא זוכר בכדורגל האנגלי. במשך שנים הבעלות על מנצ'סטר יונייטד ומהלכיה היו עניין לעיתונות ולמדורים הכלכליים, אבל בשידורי הטלוויזיה המועדון מעולם לא היה כאחת הקבוצות - עם קלוז אפ על הפנים של הבעלים כשיא בצרות. יונייטד היתה פטורה מהטיפול הסנסציוני הזה. אלכס פרגוסון - כשהיה מנג'ר ובמידה מסוימת גם בעונה שעברה - היה הפנים של הקבוצה.

הקלוז אפ על פניו של אברם גלייזר אתמול לא היה מקרי. לא כי מעמדו של ואן חאל חלילה בסכנה, אלא כי יש סיבה אחת שבגללה קבוצה גדולה לא מצליחה להשלים כמעט שום עיסקת רכש עם שחקן משמעותי: היא לא מוכנה להוציא כסף.