הילדים של קיץ 2014
,עודכן
כשמתבוננים בתמונות קורעות הלב של הקצינים, הנגדים והחיילים, שנהרגו במהלך צוק איתן בעזה, אין מנוס מההבחנה כמה יפים הם היו.
אחר כך אנחנו רואים ושומעים בטלוויזיה או ברשת באיזו גבורה פעלו, ואיך הקריבו עצמם כדי להציל את חבריהם ואילו תושייה ודבקות במשימה גילו. דרגותיהם הבכירות של הנופלים מצביעות חד־משמעית על כך שהמפקדים מסתערים ראשונים, בראש חייליהם, ברוח ה"אחריי!" הוותיק. נופלים ההולכים ראשונה, אין מנוס מהמסקנה שמדובר במופת של פעילות, של רעות, של חיילוּת לתפארת.
ואחר כך אנחנו רואים ושומעים את הורי החיילים, ואת קרוביהם וחבריהם, שמספרים אילו ילדים נפלאים הם היו, ואיך עזרו לכולם, ושאפו להצטיין והיו הלב והמרכז של כל קבוצה שבה נמצאו, ואין מנוס מהמסקנה שמדובר בטובים שבטובים. טובי בנינו.
ולבסוף אנחנו שומעים את ההספדים בלוויות, המתארים את העולם ומלואו שהיה כל אחד מהנופלים עבור הוריו, עבור אשתו או אשתו לעתיד, עבור ילדיו, עבור החברה כולה. ושומעים את ההורים, המדברים ביישוב דעת, בלי התלהמות, ומתנסחים בעברית מצוינת, ואומרים דברים של טעם, ואין מנוס מהמסקנה, מהתובנה, ש"ישראל" כמושג, כפי שפירשו אותו אבות הציונות ומקימי המדינה, קיים עדיין.
מול המציאות המאירה הזאת, בשעות הקשות ביותר של חייהם ומותם של המעורבים בה, עומדת קבוצה אחרת. אלה שלא יצאו לקרב ולא סיכנו עצמם בעזה, אבל ממוטטים את נפשם על המקלדת. אלה הנוטפים ארס והתלהמות, ואין זה משנה כלל מאיזה צד של המפה הפוליטית. בין שהם צורחים "מוות לערבים" ובין שהם נושאי שלטים "צה"ל רוצח". אלה, המבקשים להשחית כל תקווה של קיום נורמלי בארץ הזאת, המבקשים לפלג אזרחיה או שאינם יכולים לשאת את המחשבה, שייתכן בכלל צירוף המילים "ישראלי יפה".
במלחמה, יותר מבכל סיטואציה אחרת, המעשים מדברים בקול רם יותר מהמילים. ובאופן מובחן במלחמה הזאת, העושים את העבודה הם חיילים, נגדים וקצינים מצטיינים. בשקט, בדייקנות ובמקצועיות. תחשבו על בניה שראל, על הדר גולדין, על מתן גוטליב, על לירן אדיר (אדרי), על שון כרמלי, על כל אחד ואחד מ־64 הנופלים; חישבו על הוריהם, על נשותיהם ועל חברותיהם, ותגידו ביושר אם יש ישראלים יפים מהם. הם לא נופלים במאומה מדור הפלמ"ח, או זה של ששת הימים, או כל דור לוחם אחר. הם יפי הבלורית והתואר.
ולישראלי שהמדינה הזאת יקרה לליבו, ושעושה כל מאמץ לא לוותר על החלום הציוני ולא להיכנע לשרטוט השחור משחור של החברה הישראלית, שכה רבים - בדבריהם, בתגובותיהם ובמעשיהם - מנסים לשרטט יש בזה נחמה מסוימת; לא הכל רע במדינה הזאת אם אלה בניה, ואם הם מוכנים להקריב את חייהם למענה.
