הטרור הפלשתיני יקבל מחילה בינלאומית

שרי הממשלה שמעו אתמול את בנימין נתניהו נוזף בהם על הביקורת שהטיחו בו ובמשה (בוגי) יעלון על אורח ניהול מבצע צוק איתן. מרירותו היתה מובנת, אבל בפועל סגר את דלתות האורווה לאחר צאת הסוסים. אתמול כבר לא היה מי מיריביו בממשלה שתמך בעמדה הקוראת להסתערות כוללת על רצועת עזה.

הטיעונים החליפו צבע. נאמר כי נתניהו ויעלון השהו את ההחלטה לקראת המשך המבצע. לא כן, נתמכים ביאיר לפיד ובציפי לבני, הם דווקא קיבלו החלטה ברורה: מכה אנושה לחמאס אף שארגון הטרור התחזה להיראות ולהישמע כמנצח; השמדת המנהרות, שהסיגו את יכולת חמאס בכמה שנים לאחור; ומהלך למנוע את חידוש מלאי הנשק שלו.

עדיף שהדבר יוסדר בהסכם שיקרום עור וגידים במצרים. זה כמעט עניין ערבי בלעדי. אם לאו - יציאה חד־צדדית של צה"ל מעזה כדי למנוע את המצב הנייח, שחיילים ייהפכו מטרה לפצצות מרגמה מהסוג אשר פגע בהם אמש.

מי ניצח? התוצאות ברורות, אך העולם השתנה. הנגישות לתקשורת בעולם הגלובלי מעניקה משקל לכזב. בעוד חמאס מזעיק בבכיינות את העולם הערבי להגנתו ומאיים לסבך את ישראל בקורי העכביש של המשפט הבינלאומי, הוא גם טוען שניצח. מפני שהגדרת הניצחון אינה אחידה. צה"ל ניצח על פי המושגים הקלאסיים, וארגון הטרור הכושל בעצם הישרדותו הנכה.

בעיקר שהזירה עומדת להשתנות. די היה לשמוע אמש את דברי תמר איש־שלום בערוץ 10 וערד ניר בערוץ 2 כדי להבין כי הטרור הפלשתיני יקבל מחילה בינלאומית, אך ישראל תישלח אל ספסל הנאשמים. הצטרפות הבית הלבן לגירסה של אונר"א - הארגון העוין לישראל בכל שנותיה - היא העדות שמזינה את התחושה כי אין עוד בזירה מה שהאמריקנים מכנים בסיטונות Honest broker.

בראיון של יונית לוי עם נציג אונר"א כריסטופר גאנס נשקף משוא פנים. יום קודם פרץ בבכי לעיני צופי הטלוויזיה למען הפלשתינים. ללוי אמר כי הישראלים תקפו בית ספר, וכשהזכירה כי חמאס החזיק את הרקטות שלו במתקן של אונר"א טישטש את העובדה בהתנסחות חסרת תחכום; גם השמיע טיעון מגוחך כי באונר"א לא צילמו את הטילים מחשש שיתפוצצו; והשיא היה שבתשובה לשאלה מה לעשות נגד ארגון טרור המפגיז אזרחים בנגב - השיב בשכלתנות מרושעת כי צריך לעשות שלום. כאילו שחמאס מוכן ומעוניין.

עתה, משנראה כי המערכה הצבאית קרובה לסיום, אפשר לפתוח בשורת יוזמות אף שרובן לא יבשילו לסיום מוצלח: לא רק לחזור על העובדה השטנית שחמאס נחבא מאחורי ילדיו, אלא גם ללחוץ שהמערב נרתע מלמתוח עליו ביקורת בשל כך; ולנסות ליזום אמנה בינלאומית לאיסור כריית מנהרות לצורכי מלחמה כדי להוציא שם רע לסוג מפלצתי כזה של תוקפנות, במקביל לדיוני גורמים בינלאומיים המתנכלים לצוק איתן; ולצאת בצעד ראשון למסע בן אלף הקילומטרים לפירוז עזה.