ג'ון קרי: עוד טעות קשה

בואו נדמיין לרגע עימות צבאי חלילה בין ארה"ב למקסיקו, שבו ונצואלה של הוגו צ'אבס (המנוח) וקובה מתבקשות לתווך. מישהו בכלל מעלה בדעתו שוושינגטון היתה מוכנה לקבל מתווכים עוינים כאלה, שעימם היא בכלל לא מתקשרת? יש להניח שוושינגטון היתה מעיפה אותם, ולא בנימוס.

אבל נראה שמישראל מצפים היום בוושינגטון לדברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר. מזכיר המדינה האמריקני העביר שלשום לישראל הצעה, שאמנם היתה כתובה באנגלית, אבל בתרגום מניב קטארי של הערבית. ההצעה של קרי היתה ארכיאולוגית: היא הבטיחה את שיקום עזה, ובו בזמן גם את שימור המנהרות. צריך אולי להסביר לאמריקנים שמצדה היא חלק מהמסורת שלנו, אבל אף אחד כאן כבר לא מעוניין להתאבד.

העובדה שהצעת קרי נדחתה על ידי הקבינט פה אחד, לא גרמה לו להבין שמשהו לא בסדר, ואתמול בכינוס שרי החוץ המיוחד בפאריס הוא הקיף את עצמו בשישה מעמיתיו, ובהם שני הסניגורים של חמאס: שר החוץ הקטארי אל־עטייה ושר החוץ הטורקי דבוטאולו. מישהו צריך פעם לבדוק מקרוב מדוע ממשל אובאמה ממשיך לפנטז בכל דבר שדומה או שקשור לאחים המוסלמים.

כינוס שרי החוץ בפאריס היה מעניין לא בגלל משתתפיו, אלא דווקא בגלל אלה שנעדרו, או ליתר דיוק לא הוזמנו. רק ממשל אובאמה יכול לארגן כינוס ללא הגורמים הרלוונטיים שהם מצרים, ישראל והרשות הפלשתינית.

קשה להבין כיצד וושינגטון אינה מנצלת קונצנזוס נדיר כזה בין ישראל למצרים וגם הרשות הפלשתינית וסעודיה סביב הסדר הפסקת האש ודווקא הולכת לקטארים. האם יכול להיות שאובאמה חושב שמצרים אינה מספיק דמוקרטית כפי שהיתה בעידן מורסי? האם יכול להיות שדווקא קטאר מבחינת וושינגטון היא הדמוקרטית? כמה עצוב שגם וושינגטון מתלהבת מקטאר, שהיא לא יותר מבועת גז עם קול באו"ם. קשה להבין את ההיגיון האמריקני. יש להם תחושה שהנסיכות הקטנה במפרץ היא כוח עולה ויש לה הררים של כסף. והכי חשוב מאז האביב הערבי, שבו אובאמה טעה לאורך כל הדרך - קטאר נתפסת כבעלת ערוץ לאיסלאם האותנטי.

אנחנו חוזים בטעות אסטרטגית קשה של האמריקנים, שמצליחים להרתיח בעלי ברית רציניים וחזקים כמו ישראל, מצרים וסעודיה לטובת פיקציה כמו קטאר וטורקיה, שהצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה. ואפרופו טורקיה: ייתכן שהיא פתרה את כל בעיותיה בקפריסין, ורק קרי יודע?

נדרשו לקרי כמה שעות היום להבין שכדי שוושינגטון תשיג את השקט שהיא מבקשת, היא חייבת מקצה שיפורים. גם בלי להתרחק מקטאר צריך להתקרב למצרים. מבחינת ישראל, ברור שכל הסכם הפסקת אש חייב לאפשר לה לסיים לטפל במנהרות.

בינתיים התמונות באירופה קשות וברור לממשלות שהעניקו לנו חופש תמרון כי הרחוב נותן לנו אשראי אפס. סוף שבוע לא קל עובר על עולמנו: בלוב פינו האמריקנים את שגרירותם כי המדינה מתפרקת, באוקראינה לא ברור לאן הולך הסכסוך עם רוסיה, דאעש בעיראק ממשיך לטבוח, ובסוריה אין יום שלא סופרים בו הרוגים ערופי ראש. אבל כמה קל להתנפל דווקא על ישראל המנהלת מערכה צודקת, ולתת לשאר המערכות להימשך ולהימשך.

אובאמה בשנה השישית לנשיאותו ממשיך לסבול מחוסר ניסיון. כמה כבר אפשר לתמוך בצד הלא נכון ולהיות בטוח שהאמריקנים צודקים?