באנגלית קוראים לאנשים כאלה "קלוּלֵס" - אנשים מנותקים מהמציאות, שאין להם מושג מה מתרחש סביבם. המושג עלה בדעתי כשצפיתי בכתבים הזרים, לא חשוב מאיזו רשת, מדווחים מעזה. הם עומדים עם שכפ"ץ באמצע הרחוב וסביבם מתרוצצים נשים, ילדים ופצועים, וברקע חורבות, תוצאות ההפצצה של צה"ל. תמונות קשות ללא ספק, והכתבים מתבלים את הדיווחים במילים קשות עוד יותר.
אבל אף אחד מהאנשים האלה לא שם לב שבתמונה המתוארת לעיל חסר מרכיב מרכזי. אילו, חלילה, היתה נופלת רקטה כלשהי באזור מיושב בישראל - מי היו האנשים הראשונים שהיו מציפים את זירת האירוע? נכון, כוחות הצלה: שוטרים, חיילים, מכבי אש, מד"א - אנשים במדים. בכל הדיווחים מעזה לא רואים לובשי מדים. ונדמה לי שדווקא במדים לא נרשם חוסר בעזה: רואים אותם באלפי התהלוכות והעצרות המקוימות בתכיפות גבוהה, בסרטוני התעמולה, במחנות האימונים, ואף במידות ילדים.
איפה החיילים של חמאס, איפה השוטרים של הרצועה כשנופלת פצצה ישראלית? מדוע הם אינם מכוונים את זרם הפליטים למקומות מחסה ונותנים להם לשוטט ללא מטרה ברחובות? סביר להניח שזה חלק ממלחמת תעמולה מתוחכמת: הטלוויזיה אוהבת מחזות קורעי לב, באמת קורעי לב שכאלה. מצד שני, אין מנוס מהמסקנה שהם מסתתרים מתחת לאדמה, במערכת המנהרות האדירה שנבנתה מתחת לעיר, בעזה תחתית.
רשת המנהרות הזאת ואלפי הרקטות הן משהו קשה מאוד לעיכול. בייחוד למישהו שמגדיר את עצמו, כמוני, כשמאל ציוני. מישהו שגדל על ערכים ליברליים והומניים - אבל בלי לוותר על זהותו היהודית, הציונית והישראלית. שנים רבות אני מאמין שהפתרון הנכון לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים - בעיקר בגללנו. אני, סליחה, לא דואג לפלשתינים. זו הבעיה שלהם לדאוג לעצמם. אני דואג לנו: לשפיותנו, לתוקף המוסרי של קיומנו, לדורות הבאים. הביטוי המעשי של מערכת האמונות הזו הוא פשרה בתחומים רבים, גם הטריטוריאלי.
הפרדיגמה הזאת הועמדה כעת מול אתגר קשה ביותר. עד כדי כך, שייתכן שאהיה חייב להודות שטעיתי. באופן ברור וצלול, שאין חד ממנו, הועמדנו מול מציאות מטלטלת. חמאס לא עשה דבר חוץ מאשר לבנות את מפלצת ההרס וההרג המכוונת נגדנו. כל מיליארדי הדולרים של הסיוע ההומניטרי והתמיכה הבינלאומית, עשרות אלפי טונות הבטון, חומרי הבניין, החשמל והמים, שישראל העבירה לרצועה במשך השנים - שימשו לדבר אחד: לבניית המנהרות הללו, שתכליתן להרוג כמה שיותר ישראלים. לא בתי חולים חדשים, לא בתי ספר, לא מוסדות ציבור - שום דבר. רק טילים, רקטות ומנהרות. עזה היא מכונת הרג דמיונית כמעט, עיר שלמה שהיא כלי נשק, המשתמשת באזרחיה האומללים ככיסוי דק למנגנון הדמוני הרוחש תחתיה.
אני לא נאיבי, וברור לי שבמצב העניינים בינינו לבין הפלשתינים, הם ינסו להצטייד בנשק. אבל הצטיידות לחוד - ומה שקורה בעזה לחוד. שום השפעה לא היתה לתהליך השלום, לשיחות ולמו"מ, ואפילו לא להתנתקות. בעוד אני, ואני מניח שגם רבים אחרים, האמנתי שאנחנו מנהלים מו"מ שסופו הסכם, חמאס עסק בהכנות לחיסולה של מדינת ישראל ככל יכולתו. עזה, כך התברר במבצע הזה, היא אכן גיהינום. וכשאתה מסתכל אל לועה הפעור של התופת, אולי כדאי לעשות הערכה מחדש של המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו