מותה של קונספציית הנסיגה

אלה ימים לא קלים לאזרחי ישראל. בעוד מרבית אזרחי העולם החופשי נערכים לחופשת הקיץ, מתמודדת ישראל עם ירי רקטות על יישוביה ותושביה. אין מדינה שהיתה מאפשרת ירי של טיל אחד על אחת מעריה, שלא לדבר על בירתה. קשה להעלות על הדעת מצב שבו ארה"ב לא היתה יוצאת למבצע אגרסיבי - ומוצדק - למיגור טרור שכזה. כך היו נוהגות גם אנגליה, רוסיה, צרפת, גרמניה או יפן.

צוק איתן הוא מבצע מובהק של הגנה עצמית. אין מוסרי ממנו ואין צודק ממנו. כמו כל מערכות ישראל, פתחנו בו לאחר שהצד השני עשה כל שביכולתו כדי לרצוח אזרחים תמימים, חפים מכל פשע. תחילה בדרום ארצנו, בהמשך גם במרכזה ובחלקים מצפונה.

הטרור והאלימות נגדנו החלו בשנות ה־20 של המאה הקודמת. לא היה אז "כיבוש", לא התנחלויות שהן "מכשול לשלום". אפילו לא היתה ישראל... מאז בכל עשור היה "סבב", כשבכל פעם משתנה האופי ומתעצמת האלימות: "פרעות", "מרד ערבי", "אינתיפאדות", מלחמות. אף סבב לא החל כי אנחנו רצינו בו. כל פעולותינו התבססו על הדיפת המתקפות. וגם כעת.

כל בר דעת רואה שאזורנו משתנה לרעה. זה שינוי אסטרטגי ומשמעותי. למעשה, הפעם האחרונה ששינוי כה יסודי התרחש במזרח התיכון היתה רק בסוף מלחמת העולם הראשונה. אז חילקו המעצמות (בריטניה וצרפת) את שטחי השפעתן, ויצרו מדינות בשרטוטי עיפרון, על בסיס האינטרסים שלהן. את מקומן של חלק ממדינות האזור תופסים במהירות ארגוני טרור קיצוניים ואכזריים. לכן אפשר להעריך שגם הסבב הזה לא יהיה האחרון.

לקחים רבים למדנו והפקנו בשנים האחרונות, בעיקר מאז מלחמת לבנון השנייה: היערכות העורף, פיתוח מאסיבי ומהיר של מערכות הגנתיות, ובראשן כיפת ברזל, הסברה יעילה ומהירה יותר. אבל הלקח הגדול מכולם הוא בכלל בתחום הרעיוני־אידיאולוגי.

בסבב הזה מתה הקונספציה; הלכה לעולמה התפיסה השגויה והשקרית שגרסה כי רק אם תיסוג ישראל לקווי ארבעה ביוני 1967 - יפרוץ השלום וייפתרו גם כל בעיות המזרח התיכון. ה"פתרון" הזה, הפשטני כל כך, פשט את הרגל סופית בימים אלה ממש.

רק לפני תשע שנים, בקיץ 2005, יישמה ישראל את התפיסה הזו ברצועת עזה. פירקנו בתים, בתי כנסת, יישובים פורחים. הנסיגה היתה חד־צדדית, ללא תמורה. הצד השני לא התבקש, אפילו למראית עין, לתת משהו.

עם השלמת הגירוש ונסיגת ישראל, לא נשאר יהודי אחד ברצועת עזה. ישראל התייצבה על קווי 1967. מומשה הקונספציה. לשיטתם של תומכיה, תם "הכיבוש" בעזה. נותר היה לחכות לשלום שיפרוץ.

ההפך הגמור קרה: בתוך שנתיים מהשלמת הנסיגה השתלט חמאס על כל השטח! בדרך להשתלטות נרצחו באכזריות אנשי פת"ח. "הפרטנר" אבו מאזן איבד שליטה על הרצועה, סולק ממנה ומאז לא חזר לשם. במהירות הפכה הרצועה לבסיס קדמי של איראן. כמעט 10,000 רקטות הוכנסו אליה או הוכנו בה; באמצעות המנהרות הוברח אמל"ח. מהשטח שממנו יצאנו משוגרות כעת רקטות נגד חמישה מיליון אזרחי ישראל.

לא שלום קיבלנו כאשר מימשנו את התזה האומרת שנסיגות מביאות שלום - מלחמה קיבלנו. לכל שטח שישראל נסוגה ממנו, נכנס ארגון טרור או משתלט עליו. אילו חלילה היינו מקבלים את הרעיון שקידם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי רק לפני חודשים ספורים, לנסיגה ישראלית מבקעת הירדן, חמאס כבר היה שם על מחבליו ונשקו. בשלב השני עלולים היו מחבלי אל־קאעידה ודאעש להשתלט על השטח וליצור בעתיד חזית נוספת, מזרחית, על פי דגם שכבר הוקם ברצועת עזה ובדרום לבנון.

מסר חשוב, מהותי ויסודי נלמד בקיץ 2014: אסור לחזור על הקונספציה בשום אופן בעתיד. לא בשומרון וביהודה, ולא ברמת הגולן.

הכותב הוא סגן שר במשרד ראש הממשלה (הליכוד)