חלק ניכר מכוחות היבשה של צה"ל רובצים בהמתנה לאורך רצועת עזה. זה מצב נינוח לכמה ימים. מוסיפים מלאים, מתקנים ציוד, משפצים מטרות, בודקים נתיבים. אחר כך זה מצב גרוע מרע לחיילים, וזולגת מהם תחושה מרה גם לעורף.
מי שהתחפר לפני 47 שנים ליד אופקים ושדרות בגיוס הענק שקדם למלחמת ששת הימים זוכר זאת היטב. לוחמים רטנו מדוע אינם יוצאים לקרב או חוזרים הביתה. העורף חבר אליהם בבהלה. לצד השלילה היו לכך תוצאות חיוביות. אחת מהן היתה באינוס הממשלה למנות את משה דיין לשר הביטחון. הוא הרחיב את יעד המלחמה מג'בל ליבני לירכתי תעלת סואץ. מקץ עשור היה למנחם בגין מה להחזיר למצרים תמורת השלום.
אך הפסיכולוגיה של המתנה ממושכת ללא הסבר משכנע לחיילים נושאת בחובה סוג של דיכאון, כעס, אובדן הביטחון העצמי. אמנם מבחינה הגיונית המתנת החיילים משרתת עניין חשוב, היא כלי בלחץ המדיני על חמאס לחדול מן הטרור. אולי אפילו לקבל תנאים בעלי משמעות כתביעתו של בנימין נתניהו, שנאמרה אתמול לשרת החוץ האיטלקייה פרדריקה מוגריני כי הרצועה תפורז מרקטות. אבל חייל המתחפר בחול הרותח של יולי מול הגדר בעזה אינו מבין בלי הסבר ראוי כי מצבו הפסיבי ממלא תפקיד פעיל בניסיון להשיג יעדים מדיניים, ותוך סיכון מזערי ככל האפשר של חייו. חם לו ונמאס לו.
הבוקר, ביום העשירי למבצע צוק איתן, ברור כי נרשמה לזכותו הנחתת מהלומות ניכרות על חמאס. לבד מדני דנון וממירי רגב מהליכוד ומאביגדור ליברמן מישראל ביתנו, הכל מכירים בכך. לרבות מי שסבורים כי היה אפשר לעשות יותר.
במתקפה כבהגנה חוסה ישראל תחת כיפת ברזל, שהיא הגשר המחבר בין שני המצבים. מצמצמת למזער את הפגיעות בעורף ובאבידות ומעניקה לבני גנץ ולעמיתיו אפשרות לתכנן את התקיפה - אם יוחלט עליה - בלי הלחץ הנפשי שהיה מופעל עליהם אם בכל שעה היו מקבלים מידע על עוד קורבנות, חלילה.
חרף כל זאת יודעים העומדים בראש המערכת האזרחית והצבאית כי אינם יכולים לפעול "בתנאי מעבדה". לחצים לגיטימיים ופסולים ממלאים תפקיד בשעון החול האוזל. בסוף השבוע יתבהרו הדברים, ולא כולם תלויים בעמדת ישראל. אם חמאס נוהג סחבת כדי לדחוק את מצרים ממעמד של מתווך בלעדי לטובת קטאר וטורקיה, אין ישראל יכולה להשפיע על כך אלא בהפעלת כוח או במניעתו, לפי העניין.
ביסודו של דבר אם חמאס יתעקש על רשימת ההישגים שתבע לעצמו יסתיים צוק איתן במהלך יבשתי מתגלגל. ישראל וחמאס כבר על קו פרשת המים. זו פרשת הדרכים, שתחייב החלטה. מקבליה לא יוכלו לדעת בביטחון בזמן אמת אלא רק בהשערה ובהסתברות אם תוכנה נכון. החכם באדם כתב "עת מלחמה ועת שלום" - אבל לא השאיר מרשם מה מבין השניים נכון לכל רגע ולכל מצב.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
