סבב האלימות הנוכחי, שעליו חתום ארגון הטרור הפלשתיני חמאס, תפס אותי מחוץ לגבולות המדינה. הזדמנות מצוינת - שעליה הייתי מן הסתם מוותר - להיווכח שוב כי "דברים שרואים מכאן - לא רואים משם", כפי שנהג לומר אריאל שרון ז"ל. בזמן שישראל ירדה למקלטים, העולם התנחל לו דווקא בעזה.
מהדורות החדשות בעולם מספרות בעיקר את הסיפור של עזה המופצצת, פ הסיפור של הטילים המשוגרים לעבר ישראל רבתי. כיפת ברזל לא רק מונעת נפגעים, היא גם הופכת את הסיוט הישראלי של חיים בצל קסאמים להיראות כדבר סביל במקרה הטוב, או לא להיראות בכלל - במקרה הרע. בינינו, אם זה "המחיר" שאותו צריך לשלם עבור השירות הנפלא של כיפת ברזל - הוא בהחלט משתלם.
יש אשראי למבצע
התקשורת הבינלאומית אולי לא מחבקת אותנו (מה חדש?), אבל מנהיגי העולם דווקא מגלים הבנה למבצע הישראלי הנוכחי בעזה. ירושלים אמנם לא מקבלת צ'ק פתוח מהקהילה הבינלאומית, אבל היא לשם שינוי בהחלט זוכה לאשראי. מוגבל, אבל אשראי. מספיק היה לראות את התגובות של נשיא צרפת פרנסואה הולנד (גם אם סייג בחלוף 24 שעות את התמיכה במבצע בלחץ השמאל שלו), של אנגלה מרקל, של מזכיר המדינה קרי ושל ראש ממשלת קנדה, כדי להבין שהסבלנות שגילתה ממשלת נתניהו עד שפתחה במבצע דווקא משתלמת היום מבחינה מדינית.
הקהילה הבינלאומית מזמן לא נראתה כה מוגבלת ביכולת התמרון והתיווך שלה במזה"ת. אפשר בין השאר להסביר זאת ב"התעוררות מהחלום הוורוד" שהיה לעולם על "מזרח תיכון חדש" שבו כולם אוהבים את כולם. מעשי הטבח בסוריה, האירועים במצרים, ותופעת דאעש בעיראק אחראים בין השאר להתפכחות.
בזמן שעיתון בישראל קיים לפני שבוע כנס שלום (קצת לקוח בימים אלו, לצערנו, מתסריט מדע בדיוני), הבינו מנהיגי העולם כי כל זמן שהאיסלאם הקיצוני חי ובועט בעיראק, בעזה, בסוריה, ברשות, ואף מאיים על ירדן, קצת קשה לחלום על שלום. צריך אולי קודם לנקות את השטח. אבל זה לא יימשך, כאמור, זמן רב. דעת הקהל העולמית היום לא אוהבת מלחמות. גם אם הן צודקות.
ובכל זאת, הצעת התיווך של אובאמה בשיחת טלפון לנתניהו נתפסה יותר כאקט של "לצאת ידי חובה" מאשר מאמץ אמיתי. וושינגטון איבדה מעט מהסמכותיות ומהאפקטיביות שלה אחרי מאמצי התיווך של קרי. ככה זה כשמהמרים על כל הקופה. רוצים שלום, יוצא סוג של מלחמה. גם חוסר ההתלהבות מצד מצרים של סיסי להתערב ולהפסיק את "צוק איתן" נראה היום כדבר טבעי, לנוכח יחסי השלטון המצרי החדש מול האחים המוסלמים שאליהם משתייך, יש להזכיר, חמאס.
אנחנו רחוקים מאוד מהימים של מצרים של מורסי, עת הנשיא המזוקן שלח לעזה את רה"מ שלו כדי לשים סוף לסבב האלימות של 2012. שני המתווכים הראשיים להפסקת אש - ארה"ב ומצרים - לא ממהרים בינתיים למלא תפקידם. לתשומת ליבו של חמאס, שלא חס על אוכלוסייה אזרחית - ישראלית ופלשתינית - וצריך לשלם על כך מחיר גבוה ביותר.
גם האו"ם מתקשה הפעם לגייס חזית אחידה: מדינות הליגה הערבית מפולגות. מדינות המפרץ מתקשות להסתיר את שביעות רצונן מהמכה הקשה שעשוי/עלול לחטוף חמאס. אירופה, כהרגלה בכל הקשור למדינות חוץ וביטחון, מתקשה לשדר על גל אחד. לאירופה, הטרודה יותר בגמר המונדיאל ובחופשת הוואקנס, יש גם צרות משלה בכל הקשור למדיניות חוץ, למשל הצבא האוקראיני המקיף את דונייצק - בעיה קצת יותר דחופה וקרובה מזו של עזה. אפילו לאיראן יש חשבון עם חמאס לנוכח התייצבות הארגון לצד המורדים במלחמה נגד משטר אסד בסוריה. אמנם חמאס הצליח לשקם במשהו את יחסי טהרן־הזרוע הצבאית של חמאס בזכות עבודה נמרצת של עימאד אל־עלאמי, בכיר חמאס שנמצא ברשימת החיסולים של ישראל, אבל גם עלאמי לא מצליח למחוק את תיעוב האיראנים כלפי ח'אלד משעל.
גם יחסי חמאס וחיזבאללה מתוחים בשל המצב בסוריה בימים שבהם סונים ושיעים משחזרים את ימי תחילת המאבק הגדול ביניהם בכרבלה. סיבה נוספת לראות את ארגון הטרור הפלשתיני הקיצוני נגד הקיר. ולחשוב שרק לפני כמה שבועות חמאס היה שותף לממשלת אחדות ואף קיבל את ברכת העולם. בתוך שבועות הוא חזר למקומו הטבעי. המסיכה נפלה. הירי של חמאס הוא בסופו של דבר לא תוצאה של כוח - אלא חולשה.
הקשר האיראני
בינתיים, מתכנסים היום בווינה שרי החוץ של המעצמות כדי לדון עם האיראנים בסוגיית הגרעין. בעוד פחות מעשרה ימים - ב־20 ביולי - אמורים הצדדים לחתום על הסכם קבע. יש סיכוי גדול שכמו משחקים רבים במונדיאל - גם כאן נקבל הארכה. יש סיכוי שגם כאן נראה בשלב זה או אחר התפכחות של העולם. אבל יש גם תסריט אחר שדווקא השיחות בווינה ינוצלו כמנוף להפעלת לחץ על ישראל לסיום המערכה בעזה תמורת הקשחת הטון נגד איראן. בשני המקרים ישראל בהחלט יכולה לצאת נשכרת. אבל שלב הסיכומים עדיין לא הגיע. חמאס, מבודד אולי יותר מאי פעם, חייב עדיין לחטוף את המכה קשה. אם לא בשבילנו, אז בשביל עולם טוב ובטוח יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו