1 אם נדמה שהמעבר של לברון ג'יימס לקליבלנד שלשום היה רעידת אדמה בספורט האמריקני, נדמה שחמש שניות לסוף משחק ליגת הקיץ בין קליבלנד למילווקי התרחשה רעידת אדמה גדולה אפילו יותר: מאמן באן.בי.אי ביצע עבירה ביתרון שלוש נקודות.
למזלו של דיוויד בלאט, הריבאונד מהחטאת העונשין השנייה, ביתרון שתיים, הגיע לשלשה ששחקן מילווקי החטיא וביטל את ה"אמרתי לכם" שגרג פופוביץ' עמד לומר לכולנו.
אז בסוף השבוע האחרון עלילת הדיסנילנד של בלאט קיבלה טוויסט נוסף, שהשאיר את לסתותינו פעורות והוריד אותן בסנטימטרים נוספים כלפי הרצפה. החזרה של לברון ג'יימס לקליבלנד היא סיפור אדיר ועצום בכל כך הרבה אספקטים, שהופך להיות משמעותי הרבה יותר בפרובינציית אזור חיוג 972, כשהעם מהממ"ד לא מפסיק לסחוט את ליטרת המזל שלו ומצליח להיות מקושר לסיפור הזה, גם אם בצורה פרובינציאלית, דרך בלאט, שליח הסוכנות לאוהיו.
אם לפני ארבע שנים הרגישו אותה תחושה ברחבי הפיליפינים כשאריק ספולסטרה הפיליפינו־אמריקני זכה במעבר של ג'יימס, עכשיו התור עובר לשכנים של חמאס. הגלים המקומיים הללו, ממנילה ומתל אביב, לא צולחים את האוקיינוס בדרך לארה"ב ונשארים אנקדוטה מקומית. דמות המאמן היא לא ממש שיקול משמעותי בקבלת ההחלטות של לברון ג'יימס. הוא מעולם לא חיפש מנטור אימון. הוא ויתר על מכללה והיה יכול לבחור איזה גורו כדורסל אמריקני שהיה רוצה כדי להתפתח. הוא מעולם לא סגד לשמות (מלבד שלו) ולא זילזל באלמונים.
ג'יימס פשוט התבגר, ותובנות חייו התבגרו איתו בהתאמה. ממפלצת כדורסל עמוסת אגו בקליבלנד הוא הפך למפלצת כדורסל מלאת הבנה של חשיבות הקבוצה במיאמי, ועכשיו הוא חוזר לסגור מעגל שאותה קליבלנד כדי לעשות שקט בנפשו.
2 כי הסיפור, אם אתם בוחרים להאמין לג'יימס, ונדמה שהרוב האופטימי מאמין לו, הוא סיפור על אהבה. זה תמיד אהבה. וזה תמיד מסובך. אחרי הכסף, הפרסומות, המיתוג, "ההחלטה", הקללות, הבוז, האליפויות, התשואות וההשלמה, אדם, גדול ככל שיהיה, וגדול מהחיים במקצוע שבו הוא עוסק, מחפש בסופו של דבר הכרה מהמקום שבו גדל.
מה זו עוד אליפות אן.בי.אי לעומת היכולת לעבור ברחוב בראשי של עיר הולדתו, אקרון, בראש זקוף? ג'יימס מדבר במכתב ההודעה שפרסם על התשוקה שלו לצפון־מזרח אוהיו. בגדול, מדובר במקום שבו השעמום מת מחוסר מעש, אבל עבור ג'יימס זה הבית. וככל שהוא הופך למקומי יותר, פרובינציאלי יותר ולוקאל פטריוט יותר, כך ההבנה לצעד שלו חוצה גבולות ובינלאומית יותר.
כי לכל אחד יש בית (מלבד למפקדי חמאס כשייצאו מחוריהם, אבל זה כבר סיפור אחר) וג'יימס נגע בנקודה קולקטיבית, סנטימנטלית, המייצגת עבור רבים זיכרון ישן נושן, היוצאת מהקשרה הספורטיבי ומתכתבת עם כמיהה אנושית בסיסית. הבית. כמו דורותי מהקוסם מארץ עוץ, ג'יימס היכה פעמיים בנעליו המעוצבות על ידי מהנדסי נייקי, לחש "There is no place like home", והפיה של מעברי השחקנים הפעילה את מגע הקסם והעבירה אותו לאוהיו. אמריקה, נוצרית ומפנת לחי, סולחת.
