1 ההכנות המנטליות והלוגיסטיות של הצופה הסביר לקראת המונדיאל, שכוללות ציפייה, התרגשות, בחירת פייבוריטית ותכנון היום סביב השידורים, נתקלו לפני משחק הפתיחה בספוילר סדרתי. לא סתם אלא אחד שלקח על עצמו את תפקיד מוחק החיוכים, מפיל הלסתות, וזוכה פרס המילניום לבדיחות עבשות, הלוא הוא דידי הררי.
איכשהו, מתישהו, הררי התיישב על תדר הכדורגל שלנו, בדרך כלל במשחקי הנבחרת, שם הבדיחות שלו מתאימות לרמת המשחק. אבל הנה הוא כאן, בסוג של אולפן לקראת אירוע הכדורגל המרכזי, מארח חבורה של אנשים שנדמה שנשלחה על ידי גלעד ארדן, על מנת להצדיק את החלטתו לסגור את רשות השידור. החבורה הזו ניפקה שילוב של בדיחות עדתיות, תוכי שהתבקש לבחור את הזוכה במונדיאל באוכלו מצלחת ביסלי, רקדניות קוקו לוקו ומושיק עפיה, שנתנו את התחושה שמשהו עדיין חסר. לא, לא קלאסה או טאקט, אלא יותר מכל הורגשו בחסרונן וודקה מעורבבת במשקה אנרגיה ומכונת קריוקי מחרישת אוזניים.
2 לא ברור מדוע באים רבים כל כך בתלונות ליורם ארבל ולדני נוימן. פיד הפייסבוק שלכם בוודאי התפקע מאזכורים של הצמד בסוף השבוע האחרון. נדמה שהמתלוננים הם אנשים קטנוניים, חסרי חזון, שלא מסוגלים לזהות את גודל הרגע. הרי ארבל ונוימן מאפשרים לצופה הישראלי, ולו בלבד, ליהנות משני מונדיאלים במקביל: המונדיאל הראשון הוא זה שאנחנו רואים על המסך, שקורה במציאות, והמונדיאל השני הוא זה שהם רואים בעיניהם ומתנהל בראשם בלבד, ואנחנו, בני מזל, נחשפים אליו.
זה כמו לתת לילד להחזיק ביד אחת גביע גלידה, ובשנייה גלידת גביע. במונדיאל הראשון, האמיתי, התמונות מדברות בעד עצמן ולחובב הכדורגל הסביר ההתפתחויות ברורות גם ללא דיבורים של שדר ופרשנויות של פרשן, בהנחה שהמשפטים של נוימן ("תראה, יורם") יכולים להיכנס לקטגוריה של פרשנות.
במונדיאל השני, ביקום המקביל של ארבל ונוימן, הלונה פארק נפתח והצופה עולה על המתקנים המסוכנים לאחר שלקח כדור אקסטזי, הזיותיו צבעוניות, שערו מתנופף ברוח והוא צורח ללא שליטה עד שהוא מצליח לנסח סטטוס בפייסבוק. במונדיאל של ארבל ונוימן ריאל מדריד משחקת מול הולנד, פדרו מוחלף בקאסורלה שמשחק 10 דקות עד שהוא מתגלה כמתחזה, וכשאריאן רובן מבקיע קוראים לו ואן פרסי. כשהעולמות הללו מתנגשים ונפגשים בהילוכים החוזרים, המונדיאל האמיתי שוחט את מונדיאל הלה־לה־לנד, מגחיך את המלל שהצמד ניפק לפני שניות מעטות ("הכדור יצא") ומראה את הדברים כהווייתם.
עדיין לא ברור אם יורם ארבל זקוק לאופטומטריסט או לחבר טלפוני שילחש באוזנייתו, אבל מה שבטוח זה שמהבחור שיושב לצידו לא תגיע הישועה. נוימן אוהב לטעון שמחפשים אותו בגלל שהוא לא מה"ברנז'ה" או בגלל השקפותיו הפוליטיות. אבל הוא שוכח שהיו שוכחים לו את הקשרים הפוליטיים שהובילו אותו לתפקיד אילו היה מנפק שורה אחת מאירת עיניים. אבל הוא, העיקר שהוא מברך בסיום את רובי ריבלין. תובנה אחת שתעזור להבין את הדרוש הבנה. ואם לא, אז לפחות בדיחה אחת. שנינה מוצלחת. אך לשווא. נוימן שם כי היה לצד ארבל כיסא ריק ומישהו צריך לשבת שם. וביושבו שם הוא בא בטענות לשופטים, כמו דבשת שלא רואה את הגמל שלה, ומתלונן על הטקטיקות של המאמן המפסיד, כל עוד הוא מפסיד. הכל תלוי זמן ותוצאה, ללא שום תובנת עומק.
שניות לפני שער השוויון ההולנדי הוא טען ש"בצורת המשחק הזו נבחרת הולנד לא תצליח לחזור למשחק", ואז ואן פרסי שבר לו ביצה על הראש. כשארבל איתגר אותו לקראת סיום התבוסה ושאל מה דל בוסקה בכל זאת יכול היה לעשות, סיכם נוימן בשתי מילים, שסיכמו גם את הפרשנות שלו לאורך שנים: "שום דבר", קבע, ואלפי ראשים בחדרי סלון ישראליים הנהנו בהסכמה, בהשלמה ובהכנעה, כמו כלבי צעצוע המונחים על לוח מחוונים ברכב נוסע.
3 ואז הגיעו נדב יעקבי ומוטי איווניר והראו איך עושים זאת נכון.
4 המונדיאל לא זקוק לטקס פתיחה, לפחות לא מהסוג שראינו לפני ברזיל־קרואטיה. נדמה שמדובר באותם כוריאוגרפים, מעצבי תלבושות ורקדנים שעוברים מאולימפיאדה לכינוס הפועל, ומלבד בני משפחה שמזהים את קרוביהם לבושים בתור עץ מהלך, שאר הצופים תוהים אם לא היה עדיף לערוך את הטקס יחד עם מצעד הגאווה ולרכז את כל הסכריניות הגרנדיוזית הזו במקום אחד.
5 עובדי רשות השידור מוחים במהלך השידורים על הכוונה לסגור אותם. הבחירה בדרך הזו אולי חיננית, אך הציבור מצולק מהתנהלותם לאורך השנים. אף על פי שאילה חסון היא עיתונאית חשובה, ויש עוד רבים וטובים שחשוב שיישארו שם, ההסברים המשודרים של העובדים לא מחזיקים מים ולא מייצרים אמפתיה.
מעבר לעובדה שהם מטעים כשהם טוענים שהם בחרו לשדר את המשחקים, והאמת היא שהכריחו אותם. אז שלום ולא להתראות, במונדיאל הבא מישהו אחר כבר יאכל לנו את הראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
