הצלחתם של כוחות המדינה האיסלאמית בסוריה ובעיראק ("דאעש") להבריח את הצבא העיראקי מערי דרום־מזרחה של המדינה, והתקדמותם דרומה לעבר בגדד, הציגו ככלי ריק את האסטרטגיה האמריקנית בעיראק. הכוחות המזוינים של "דאעש" הפגינו את עליונותה של תפישת הלחימה שגיבשו בעימות מול עוצמות צבאיות שמרניות שעוצבו בעיראק בהדרכה אמריקנית, במסגרת הנורמות והקודים המוסריים והאופרטיביים של מלחמות העבר.
בזירות סוריה ועיראק נוצר רצף טריטוריאלי מסוכן המחבר חלקים איסלאמיים כבושים במזרחה של סוריה עם רוב רובו של השטח העיראקי במערב ובדרום המדינה. שטחים אלה נתונים לשליטת ארגוני הטרור הסוניים המבצעים את חזון הח'ליפות האיסלאמית, ממש לפי תוכניותיה של אל־קאעידה וגרורותיה.
בעימותים המתמשכים מסתמנת בבירור עדיפות לביצועי הגרילה והטרור הנחוש והחמוש בנשק מתקדם ובאידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית על פני גיסות השיעה העיראקיים הנמלטים לכל עבר. מעניין, אך סגנון לחימה זה המכונה "כר ופר" (הכה וברח) הוא חלק מתורת הלחימה האיסלאמית מתקופת מוחמד, שאיפשרה לאורך מאות שנים לחמושים ניידים לבושי סמרטוטים וחמושים בחרבות מעוקלות לגבור על גייסות אימפריאליים מיומנים.
כמאמר המשל, כוונותיהם הטובות של האמריקנים הוליכו את אזורנו לגיהינום. רשימת הכאוס שלה גרמו במצרים, בסוריה, באפגניסטן, בעיראק, באיראן, בקוריאה הצפונית ובאפריקה ארוכה. אפילו ישראל כמעט שילמה ביוקר בגולן ובאיו"ש עקב הרפתקנותם של האמריקנים. במסגרת כוונותיה הטובות שילמה גם אמריקה עצמה בהרוגים, בהון עתק, באובדן בעלי ברית ובנשק שהלך לאיבוד לטובת הרפתקאותיה. כ"ילד כאפות" נעלב נסוגה לניהול העולם מהמושב האחורי של רכב ההיסטוריה וכידוע, נהיגה משם גם היא מתכון בטוח לתאונות.
האמריקנים נזעקו והציגו את הצורך לבלום את מאמצי "דאעש". בד בבד נאלצת ארה"ב לקיים קשר פתלתל עם מדינות איסלאמיות "עמיתות" התומכות בנשק ובכספים דווקא בארגונים האיסלאמיים הרדיקליים הללו, בנימוק שהם פועלים נגד איראן, אויבתם השיעית, ונגד גרורותיה (ממשל אל־מאליכי
השיעי, ממשל אסד בסוריה וחיזבאללה בלבנון), בעודן חוששות מאיומי תנועות ה"תכפיר" הללו נגדן.
בתוך כך מציידים האמריקנים, בבלבולם, את "המוסלמים המתונים והטובים" הפועלים נגד אסד בנשק מתקדם בעוד התבוסות והתהפוכות בשדה הקרב, בנאמנויות ובניידות הבין־זירתית של האיסלמיסטים הופכות סיוע זה לבומרנג, מה שמעצים בסיכומו של דבר את הארגונים האיסלאמיים מבית "דאעש" ו"אל־קאעידה".
הקוד התפעולי האיסלאמי המנחה את "אל־קאעידה" ואת "דאעש" מחייב לפעול נגד ה"אויב הקרוב" ורק אחר כך נגד ה"רחוק". לפיכך מצויים "מצביאי" הח'ליפות החדשה בדילמה אם להשלים במסגרת "האביב הערבי" את מהלכי ההשתלטות על משטרי ערב הסוניים ה"כופרים" במצרים, בתימן, בירדן ובמדינות המפרץ, ורק אחר כך להתעמת עם איראן השיעית - או להמשיך בעימות בקו המגע המדמם בינם לבין "משמרות המהפכה" בסוריה, בעיראק ובלבנון.
במסגרת מחויבותו של אובאמה לבעלי בריתו צריכים האמריקנים המתלבטים לעבות את מערכיהם בקו הבלימה עם האיסלאמיסטים בגבול הירדני, בגולן, בעזה, בחצי האי ערב ובמפרץ ולאפשר לאיראנים (השולטים ממילא בעיראק) לטפל באיום הסוני לבדם.
אדרבא, אם האיראנים ירצו סיוע אמריקני נגד הטרוריסטים הסונים בעיראק ובסוריה, שישלמו ב"מטבע גרעיני" ואזורי מוכח. אם לא, אמריקה צריכה לשבת מהצד.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
