איך אפשר בכלל לקרוא לו אבא?
,עודכן
ושוב הם שניים. שוב כורכת הטרגדיה בעבותות האובדן הבלתי נתפס שלה זוג אחים. בשבוע שעבר היו אלה זוג חברות שמצאו את מותן בבריכה, זוג אחים שנפלו מחלון חדרם, ועוד לא הסתיים שבוע נוסף והם שוב שניים. כאילו מעלה הטרגדיה את הסטנדרט שלה לקצב שלא באמת ניתן לעמוד בו, עולה לגבהים שאי אפשר כבר לנשום בהם, כי אין שם אוויר, רק מחנק אחד גדול שמבקש תשובה איך סצנה הזויה ואימתנית שכזו, העולה על כל דמיון, מתרחשת פה במציאות של ימינו.
ושוב הם שניים, אלא שהפעם גם אם נרצה לשאול היכן בדיוק היו ההורים שלהם בזמן שהשטן בהתגלמותו הגיע לגדוע את חייהם הקצרים לא נוכל לעשות כך, מתוקף היות אביהם מולידם שלהם השטן בהתגלמותו. הוא הוא הרוצח הנתעב והנפשע, שיצר הנקמה שגאה בו גרם לו לתכנן מוות אכזרי שכזה מראש.
ועכשיו יצוף מחדש כל מה שטרגדיות שכאלו מציפות בכל פעם מחדש, והתסכול הוא כל כך גדול כי בעצם עובדת היותן נשאלות ונחקרות הן לא מונעות את האסון הבא, שיבוא בדמות אם או אב שייטלו בעצמם את חיי ילדיהם. ואולי הגיע הזמן לשאול איזה עונש יהיה מסוגל, אולי, להרתיע בני בליעל שכאלה.
מי שצריך ליתן תשובות ישאל היכן היו רשויות הרווחה, יבדוק מה עם בני המשפחה והשכנים, ינסה להבין מה היה מצבו הנפשי של האב באותם רגעים קשים. בסתר ליבי אני באמת חושבת כי הטרגדיה הזו היא מסע נקם של איש אחד, רוצח אלים ונבזה, שאולי היה מדוכא, אבל בטוח שהיה שפוי דיו להחליט, ולתכנן ולהרשות לעצמו. האיש הזה, איך אפשר בכלל לקרוא לו אבא, פשוט הירשה לעצמו לשים סוף לחיי ילדיו בזמן שהוא עצמו ממשיך לחיות, איפשר לעצמו להמשיך לדקור אותם עד מוות בזמן שהם ודאי מתחננים על נפשם ורק המחשבה עליהם מתחננים על חייהם וצועקים: "אבא, די! אבא, למה?" מטלטלת וחונקת.
ושוב הם שניים. אבל הפעם הם נרצחו. הפעם זה היה האבא.
איך בכלל אפשר לקרוא לו כך?
