מה לכל הרוחות חשב לעצמו בנימין (פואד) בן־אליעזר כאשר החליט להתמודד על תפקיד הנשיא, כשהוא יודע על האוסף הנדיר של קופות השרצים שלו? הוא לא חשב שיחטטו בעניין?
אם רק היה מתאפק מעט. אם רק היה נמנע מלרדוף אחרי הכבוד.
למה הוא היה צריך את זה? אם פואד לא היה מגיש מועמדות לנשיאות, סביר להניח שלא היתה נפתחת חקירה. ואם היתה נפתחת, עורך דינו היה מסביר שבריאותו רופפת. במקום זאת, בן־אליעזר עבד קשה במשך חודשיים כדי לשכנע שהוא בריא יותר מכולנו. עכשיו, איך יסבירו שצריך לוותר על החקירה כי בן־אליעזר חולה?
ולמה דליה איציק היתה צריכה את זה? היא לא ידעה שיתחילו שאלות? ומאיר שטרית? לא היה לו ברור שחצי מדינה שואלת למה הוא שילם לעוזרת הבית רבע מיליון, והחצי השני בטוח שהוא יודע למה? הוא לא ידע שייאלץ לספר כמה דירות יש לו?
למה הם עשו את זה? מה כל כך קוסם בכבוד שמעניק בית הנשיא ליושב בו? האם זו עוד דוגמה לאבחנה המדויקת של מסכת אבות ש"הקנאה, התאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם"?
כדי לנסח את ההסבר לבעיה הזו ראוי ללכת לימיו המפוארים של ולאד צפש, שליט טרנסילבניה, כיום רומניה, המוכר יותר בכינויו דרקולה. באחת ממלחמותיו עם הטורקים חזרו לוחמיו עם שלל, שני שבויים טורקים. השניים נידונו למוות. בנוסף נידון למוות גם רומני אחד, שהיה המהנדס הראשי של צבא טרנסילבניה, כיוון שנמלט מהקרב.
לקחו את הטורקי הראשון אל עמוד התלייה, הכניסו את ראשו ללולאה, אבל העמוד נשבר, והנידון למוות נפל, ניצל ושוחרר.
לקחו את הטורקי השני אל עמוד התלייה, הכניסו את ראשו ללולאה, אבל העמוד שוב נשבר, והנידון למוות נפל, ניצל ושוחרר.
מייד נשמע קולו של המהנדס הרומני שנידון למוות: "היי, אני חושב שגיליתי מה הבעיה".
ועוד שתי הערות
• הרווח הכי גדול ממערכת הבחירות לנשיאות הוא שמתברר שהבעיה של מחירי הדיור היא לא שאין מספיק דירות.
• איך קרה שדווקא מפלגות השמאל ה"נאורות", אלה שאמורות לתמוך בשלטון החוק, נתנו קולות רבים לאיציק ולשטרית, שלגביהם יש שאלות אתיות לא פשוטות, בעוד שופטת עליונה בדימוס, ישרה כסרגל, מקבלת 13 קולות בלבד?
ציון אפס
בשלב שבין ההצבעות, התחרו הפרשנים של ערוצי הטלוויזיה והרדיו בסופרלטיבים לניצחון של מאיר שטרית. היו דיונים אם ריבלין ייקח קשה את הכישלון. פרשן אחד אמר ש"עדיף כעת להיות שטרית מאשר ריבלין", ופרשן אחר הסביר, תוך כדי ספירת הקולות בסיבוב השני, ש"ריבלין כבר הובס".
ואז ריבלין ניצח.
מספרם של הפרשנים שהעריכו שהוא יגבר על שטרית - היה אפס. וזה כנראה מה שהם שווים.
ובחזרה לפואדיזם
פעם סיפרו על פוליטיקאי אחד שהסתובב במסדרונות הכנסת. פגש אותו אחד הכתבים ושאל אותו: "איך היית מסכם את מצבנו במילה אחת"?
ענה הפוליטיקאי: "טוב".
"ובשתי מילים", שאל הכתב.
והפוליטיקאי ענה: "לא טוב".
אחרי תהליך הבחירות הפתלתל שעברנו, השאלה הכי חשובה היא איך בן־אליעזר ואיציק ושטרית חשו ביטחון גדול שהעניינים המביכים של הדירות והכספים לא יפילו אותם?
התשובה היא שאנחנו נמצאים על התפר שבין הנורמות של פעם לנורמות החדשות. ספירו אגניו, מי שנחשב פעם להבטחה הגדולה של הפוליטיקה האמריקנית, שדיברו עליו שאולי יהיה גם מועמד לנשיאות - טבע את האמירה ש"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו על כך". זה היה כאשר הנשיא ריצ'ארד ניקסון, ניסה בשלב מסוים של התפוצצות פרשת ווטרגייט, להסיט את האש לעברו".
האם זו היתה יכולה להיות גם טענת ההגנה של בן־אליעזר? במשך שנים בכירים יכלו להטריד את מזכירותיהם, וזה היה נסלח. זמרים ניצלו נערות, והחברה הישראלית קיבלה את זה. היה שר ביטחון שמישש כל מי שזזה בסביבה, וראש הממשלה דאז הסביר שהוא כמו דוד המלך. מיליונר יכול היה להעניק טובות הנאה לנשיא - והפרשה נסגרה בשקט. והיו עוד פרשות לא פחות מצחינות.
ולכן, הטונים המתחסדים של מי שמתגעגעים למנהיגות של פעם - הם צביעות. הבכירים של פעם לא היו נקיים יותר. היום כל אחד מהם יודע שהקריירה שלו עלולה להיות מחוסלת והוא עלול לבלות במיטה שמעל מיטתו של משה קצב, אם יעשה רבע ממה שפעם היה נורמה מקובלת. אפשר להניח שבשנים הקרובות לא יימצא בכיר שייקח מעטפות מזומנים, כי הוא עלול להכיר מקרוב את אהוד אולמרט.
אחרי הנשיא שבכלא וראש הממשלה שנידון למאסר, בדרך לבחירות לנשיאות היתה לנו התבזות לא קטנה. אבל ההתבזות הזו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לנו.
שתי הערות על התפילה בוותיקן
• זה לא היה קצת כפייה דתית כשהאפיפיור ואבו מאזן הכריחו את שמעון פרס להתפלל?
• הפסוק ששמעון פרס אמר בתפילה בוותיקן הוא זה שנאמר בין השאר בסיום ה"קדיש". ונשאלת השאלה, על מי הוא אמר שם "קדיש"?
ועוד משהו
מתברר שהמוני סוסים ברחו מהאורוות ברחבי הארץ אחרי שהם שמעו שפואד פרש.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
